כך נראה עולם ללא עיתונות חופשית. האמינו לנו - אנחנו יודעים.

עיתונאי טלוויזיה מתאספים סביב מפה המציגה את פעולתה של טורקיה בסוריה כשהם עובדים על ראש גבעה בסיילנפינאר, מחוז סנליורפה, דרום מזרח טורקיה, ליד הגבול הסורי באוקטובר. טורקיה היא הסוהר המוביל של עיתונאים ברחבי העולם. (צילום AP/לפטריס פיטרקיס)

הערת העורך: אמנדה בנט היא המנהלת של Voice of America, חלק מהסוכנות הממשלתית המפקחת על כל השידור הבינלאומי הלא צבאי בארה'ב. במימון הקונגרס, VOA מייצרת תוכן דיגיטלי, טלוויזיה ורדיו ב-47 שפות המופץ לתחנות קשורות ברחבי העולם. עיתונאים במטה ה-VOA בוושינגטון הבירה עובדים עם רשת עולמית של כתבים ומיתרים כדי לסקר את ענייני ארה'ב ובינלאומיים. נאסר על פקידי ממשל ארה'ב להתערב בדיווח האובייקטיבי והבלתי תלוי של חדשות על ידי VOA.

יצירה זו עובדה מנאום שנשאה במועדון העיתונות הלאומי באוקטובר 2019, כאשר זכתה בפרס האחוזה הרביעית.

לפעמים, עבור עיתונאי אמריקאי לכל החיים, הדאגה מאיומים על עיתונות חופשית מרגישה קצת כמו דג שדואג שהאוקיינוסים יתייבשו. במשך כל הקריירה שלנו - ועבור רבים מאיתנו, כל חיינו - חיינו ועבדנו כל כך עמוק בתוך חברה עם עיתונות חופשית ששכחנו, אם אי פעם ידענו, עד כמה זה יוצא דופן.

אנו מודאגים מאיומים על עיתונות חופשית במדינה שלנו - אך ברובם המכריע אנו עדיין כותבים, מדברים, מבקרים וחוקרים שחיתות, הטיה, אלימות, דעות קדומות וכל מיני עוולות ויודעים שעבודתנו תוביל לעתים קרובות לפעולה - והפעולה הזו ניצחה. לא עונש מאסר או עינויים.

חיים באמת בלי עיתונות חופשית? קצת קשה לדמיין באמת.

עם זאת, היום מהמקום שבו אני יושב לקראת סופה של קריירת עיתונות ארוכה מאוד, אני מרגיש קצת כמו ג'ורג' ביילי. כי כל יום אני זוכה לראות משהו שבדרך כלל לא הייתי מסוגל לראות: אני יכול לראות איך המדינה שלנו הייתה נראית - איך העולם היה נראה - אם לא היה לנו את התיקון הראשון. אם לא הייתה לנו האחוזה הרביעית. אם לא היו לנו עיתונאים, ועיתונות. אם לא הייתה לנו הזכות המבורכת לחיות במדינה עם תיקון ראשון בחברה שעדיין מתייחסת לזה ברצינות.

כי בימים אלה אני מוצא את עצמי במקום יוצא דופן, בעבודה שמעולם לא ציפיתי למלא, בארגון שכמעט שכחתי שקיים, עושה עבודה שלא ידעתי שצריך לעשות. אני המנהל של קול אמריקה, ארגון החדשות הממומן על ידי משלמי המסים בארה'ב, שמגיע ליותר מ-280 מיליון אנשים ביותר מ-60 מדינות ב-47 שפות - בטלוויזיה, ברדיו ובכל מיני אמצעים דיגיטליים שאתה מכיר - ו רבים שמעולם לא שמעת עליהם.

הצטרפתי ל-VOA לאחר קריירה ארוכה בוול סטריט ג'ורנל, כולל תפקיד כראש לשכת בייג'ינג; כעורך או עורך מנהל של שלושה עיתונים אזוריים - The Oregonian בפורטלנד, אורגון; מנהיג לקסינגטון (קנטקי) הראלד; ו-The Philadelphia Inquirer - ולבסוף כיוצר של צוות חקירה עולמי ב-Bloomberg News.

ראיתי הרבה בכל העבודות האלה, בכל העולם. אבל תמיד הייתי מוגן. הייתה לנו עיתונות חופשית. העולם שאני רואה מהמוט הזה ב-VOA הוא עולם פחות הוגן. פחות אכפתיות מזכויות אזרחיה - לעתים קרובות בצורה אכזרית. במדינה שלנו, בצדק אכפת לנו מהפער בין עשירים לעניים - ובכל זאת בעולם ללא עיתונות חופשית יש אכזריות מוחלטת, כאשר עריצים תופסים את נכסי המדינה כנכסיהם.

ורק תחשוב איך זה לחיות בעולם שבו העיתונות לא רק מבולגנת, סוררת ומקוטבת יותר ויותר. תחשוב על עולם שבו אתה לא יכול להאמין לכלום - כלום - ממה שאתה קורא, שומע או רואה בתקשורת של ארצך. שבו כל מילה מכוילת בקפידה כדי לגרום לך להאמין שלמעלה זה למטה, ימין זה שמאל, רע זה טוב, טוב זה רע ו - כמו שאומרים - התנגדות היא חסרת תועלת.

מאיפה אני יודע? כי עולם ללא עיתונות חופשית הוא המקום שבו אני והקולגות שלי כאן ב-VOA חיים כל יום. אתה מכיר את הרשימות ש-Freedom House מוציא מדי שנה של מדינות לא חופשיות? ובכן, ספור בערך 50 או 60 מדינות מלמטה והנה: הקהל שלנו. חרסינה. רוּסִיָה. איראן. טורקיה. צפון קוריאה.

הנה מה אנחנו עושים : אנחנו משדרים בכל העולם את הגרסה הלא מצונזרת של נאומים. הדעות הבלתי נשמעות של מפלגות האופוזיציה. סיפוריהם של מורים נעלמו, פוליטיקאים, עיתונאים - לפעמים אפילו אוכלוסיות שלמות. ואנחנו גם מראים לעולם את אמריקה בכל גדולתה, אבל גם את הפגמים והפגמים שלה. אנחנו עצמאיים כמו כל המקומות שבהם עבדתי לפני כן, וכמו שאנחנו אומרים - שידרנו את התיקון הראשון.

אנחנו עושים חדשות. אקטואליה. תוכניות אירוח. תוכניות נשים. תוכניות בריאות. תוכניות טכניות. בסינית, במברה, רוסית. פרסית. לינגלה. האוסה. אוקראינית. טיבטי. ועוד 39 שפות, שרבות מהן אני בטוח שמעולם לא שמעת עליהן. אני יודע שלא היה לי כשהתחלתי לעבוד כאן.

בחלק ענק של העולם - חלק גדול יותר ממה שכולנו יכולים לשאת לדמיין - אנחנו העיתונות החופשית. לא רק זה, אנחנו גם עצם הרעיון שעיתונות חופשית יכולה אפילו להתקיים.

שכן עיתונות חופשית היא לא יותר מרעיון.

בכל יום כאן ב-VOA, אנו מבקשים מאנשים לשים בצד את הפחדים והדעות הקדומות שלהם ולעשות כמיטב יכולתם לשדר ביושר הן את הקו הרשמי של הדיקטטורות והן את זה של המתנגדים לו. אנו מבקשים מהם לדווח בצורה הוגנת על אנשים שאולי היו אויבים של משפחתם במשך שנים, כמו לבקש מעיתונאים ממיאנמר להתעלם מכעסים ומתגרות של קרובי משפחה וחברים בבית כדי לזעזע את הרוהינגה בצורה הוגנת. או לאמץ את חוסר שביעות הרצון של הממשלה בכל רחבי העולם על ידי כתיבה חסרת תשוקה על האופוזיציה.

אנו מבקשים מהם לעשות זאת גם כאשר מדובר במכונית מסתורית שחונה מחוץ לבתיהם בסין, או כאשר הם נפגעים מכדורי גומי בהונג קונג. כשגם להשיג מזון ומים זה מאבק כמו בוונצואלה. אפילו כשהם נדחפים, דוחפים אותם, עצורים, נעצרים - כפי שהכתבים הטיבטים שלנו היו לאחרונה בהודו. גם כאשר מכונית תופת מחטיא אותם בקושי באזור הכורדי בסוריה וכן, לפעמים... כמו בסומליה... גם כשלא.

כולנו מדברים על עיתונות אמיצה. אלו מאיתנו בדור שלי גדלו בצל וייטנאם. ראינו כיתות לוחמות בכיתה כששוטרים ותלמידים התעמתו. שחורים נלחמים בלבן, לבנים נלחמים בשחורים. ערים שלמות נשרפו עד היסוד. המשמר הלאומי של ארצנו פנה נגד האזרחים שלנו. הממשלה שלנו שסועה משחיתות ומורידה על ברכיה בשקרים, בחשדנות ובזדון. מלחמה חסרת טעם שעלתה לכל כך הרבה חיים.

כמה מאיתנו אז והיום נדחקו למעשה לעסק הזה על ידי אידיאליזם, על ידי הרצון לעשות עיתונות אמיצה? אני יודע שאני בדיוק כמו רובכם שקוראים את זה: להיות עיתונאי כי רצינו להפוך את העולם למקום טוב יותר. בנינו את חיינו ואת הקריירה שלנו על חשיפת עוולות. ועל ידי כך, במשך עשרות השנים שיחקנו - וממשיכים לשחק - תפקיד גדול בסיוע לשמור על הדמוקרטיה שלנו כנה להפליא. חופשי באופן מדהים. מוקדש באופן מדהים לתפיסה שהממשלה לא צריכה להיות מושחתת. שחברות צריכות לעשות דברים שעושים מה שהם אומרים שהם יעשו ולא יפגעו באנשים. שאנשי עסקים ונשות ופקידי ממשל בהם אנו נותנים את מבטחנו יישא בחשבון. שאנחנו מדינה ועם הנשלטים על ידי חוקים ועקרונות.

אנו עוסקים בעיתונאות אידיאליסטית, אמיצה.

אבל באמת, מבחינתי לא היה אומץ בכלל. הכל היה פריבילגיה. זו הייתה זכות עבורי להיות מסוגל לבלות את כל חיי באופן ישיר במסגרת הערכים שאני יודע שכולנו מוקירים. לדעת שלא אפגוש את אותו הגורל שרבים מעמיתיי התמודדו עכשיו בארצות הולדתם. להיעצר בגלל עבודתי. מוּכֶּה. מְעוּנֶה. תאסוף את קרובי המשפחה שלי או אפילו ירצחו. עמיתיי הגיעו לכאן כדי לעבוד ב-VOA עבור הזכות לתת למדינות שלהם לטעום מהזכות שנהנינו ממנה כל חיינו.

והזכות הגדולה מכולם עבורי?

זו בכלל לא פריבילגיה.

זו זכות.

אנחנו שהיתה לנו הזכות לחיות את הערכים שלנו חייבים את זה לאלה שבאים אחרי כדי להבטיח שגם הם יכולים. וזה אומר לא רק כאן בארה'ב, אלא בכל העולם. כאן ב-VOA יש לנו את הזכות יוצאת הדופן לעשות את עבודתנו כפי שכל עיתונאי אחר עושה את עבודתם, מוגנים על ידי חוקים הנלקחים ברצינות רבה על ידי אנשים בתוך ומחוץ לחדרי החדשות והאולפנים של VOA.

אולם גם כאן, הכוחות המאיימים על עיתונות חופשית הן בחו'ל והן בבית מאיימים גם על העיתונאים שלנו. אם אנשים לא חושבים ברצינות על מה זה אומר להיות כמעט כל העיתונות החופשית עבור מדינה שלמה, אז לאף אחד לא יהיה אכפת אם יותקפו, נכלאו או יזרקו אותנו. אם אנשים ימשיכו להאמין ש-VOA כבר רק מוציא תעמולה, אז לאף אחד לא יהיה אכפת אם יום אחד הוא ייאלץ לעשות זאת.

אמנדה בנט היא המנהלת של קול אמריקה.