עורך הדעות והסופר הנודע בארי וייס פוצץ את ה'ניו יורק טיימס' במכתב התפטרות

לא רק שהיא מתחה ביקורת על הטיימס על השתקת קולות, אלא שהיא אמרה שהיא מושא ל'בריונות מתמדת' מצד עמיתים.

(צילום AP/מארק לניהאן, קובץ)

ב מכתב חריף למוציא לאור של הניו יורק טיימס, A.G. Sulzberger , עורך הדעות והסופר בארי וייס התפטר מהעיתון ביום שלישי. לא רק שהיא מתחה ביקורת על הטיימס על השתקת קולות, אלא שהיא אמרה שהיא מושא ל'בריונות מתמדת' מצד עמיתים.

'הם קראו לי נאצית וגזענית', כתבה, 'למדתי לצחצח הערות על איך אני 'שוב כותבת על היהודים'. כמה עמיתים שנתפסו כידידותיים איתי סבלו על ידי עמיתים לעבודה. העבודה שלי והאופי שלי מושפלים בגלוי בערוצי Slack ברחבי החברה, שבהם עורכי Masthead שוקלים באופן קבוע'.

וייס אמרה שהיא נמרחה בפומבי כשקרנית וגדולה בטוויטר על ידי עובדי טיימס שמעולם לא נענשו על כך. 'הם אף פעם לא,' כתב וייס.

וייס הוסיף, 'יש תנאים לכל זה: אפליה בלתי חוקית, סביבת עבודה עוינת ושחרור בונה. אני לא מומחה משפטי. אבל אני יודע שזה לא בסדר. אני לא מבין איך אפשרת להתנהגות כזו להימשך בחברה שלך מול כל צוות העיתון והציבור. ואני בהחלט לא יכול להבין איך אתה ומנהיגי טיימס אחרים עמדתם מנגד ובו זמנית שיבחו אותי בפרטיות על האומץ שלי. להופיע לעבודה כמרכז בעיתון אמריקאי לא צריך לדרוש אומץ'.

בינתיים, וייס טען שהמדיה החברתית, במיוחד טוויטר, הפכה ל'עורך האולטימטיבי של הטיימס'.

'טוויטר לא נמצא בראש התורן של הניו יורק טיימס', כתב וייס. 'אבל טוויטר הפכה לעורך האולטימטיבי שלה. ככל שהאתיקה והמוסכמות של אותה פלטפורמה הפכו לאלה של העיתון, העיתון עצמו הפך יותר ויותר למעין מרחב ביצועים. סיפורים נבחרים ומסופרים באופן שיספק את הקהל המצומצם ביותר, במקום לאפשר לציבור סקרן לקרוא על העולם ואז להסיק את המסקנות שלו. תמיד לימדו אותי שעיתונאים הואשמו בכתיבת הטיוטה הגסה הראשונה של ההיסטוריה. עכשיו, ההיסטוריה עצמה היא עוד דבר חולף שעוצב כדי להתאים לצרכים של נרטיב קבוע מראש.'

וייס, עורך מאמר לשעבר בוול סטריט ג'ורנל, הצטרף ל'טיימס' לפני שלוש שנים כשג'יימס בנט היה עורך דף המערכת. בנט עזב לאחרונה את העיתון לאחר שהטיימס פרסם מאמר שנוי במחלוקת של הסנאטור טום קוטון על שליחת הצבא לרחובות כדי להתמודד עם מפגינים.

במכתב ההתפטרות שלה אמרה וייס שהיא הצטרפה לעיתון בתקווה להביא קולות שלטענתה בדרך כלל אינם מופיעים ב'טיימס': 'סופרים של פעם ראשונה, מרכזים, שמרנים ואחרים שלא יחשבו באופן טבעי על הטיימס כעל שלהם. בית. הסיבה למאמץ הזה הייתה ברורה: כישלונו של העיתון לצפות את תוצאות הבחירות ב-2016 גרם לכך שלא הייתה לו אחיזה מוצקה של המדינה שהוא מכסה. (עורך בכיר) דין באקט ואחרים הודו בכך בהזדמנויות שונות. העדיפות בדעה הייתה לעזור לתקן את החיסרון הקריטי הזה'.

עם זאת, כתב וייס, 'במקום זאת, נוצר קונצנזוס חדש בעיתונות, אבל אולי במיוחד בעיתון הזה: שהאמת היא לא תהליך של גילוי קולקטיבי, אלא אורתודוקסיה שכבר ידועה למעט נאורים שתפקידם להודיע ​​לכולם אַחֵר.'

אל תצפו מהטיימס להגיב לפרטי הביקורת של וייס, לפחות לא בשלב זה. בהצהרה אמרה איילין מרפי, סגנית הנשיא הבכירה לתקשורת של הטיימס, 'אנו מחויבים לטפח סביבה של דיאלוג כנה, בוחן ואמפתי בין עמיתים, כזו שבה נדרש כבוד הדדי מכולם'.

קתלין קינגסברי, עורכת עמוד המערכת בפועל של ה'טיימס', אמרה בהצהרה, 'אנו מעריכים את התרומות הרבות שבארי תרמה ל-Times Opinion. אני אישית מחויב להבטיח שהטיימס ימשיך לפרסם קולות, חוויות ונקודות מבט מכל הקשת הפוליטית בדו'ח הדעה. אנו רואים כל יום עד כמה הגישה הזו משפיעה וחשובה, במיוחד דרך ההשפעה המוגזמת שיש לעיתונאות של ה'טיימס' על השיחה הלאומית'.

הנה וייס' מכתב התפטרות במלואו :

א.ג. היקר,

בעצב אני כותב כדי לומר לך שאני מתפטר מהניו יורק טיימס.

הצטרפתי לעיתון בהכרת תודה ואופטימיות לפני שלוש שנים. התקבלתי לעבודה במטרה להביא קולות שאחרת לא יופיעו בדפים שלך: כותבים ראשונים, מרכזנים, שמרנים ואחרים שלא יחשבו באופן טבעי על הטיימס כביתם. הסיבה למאמץ הזה הייתה ברורה: כישלונו של העיתון לצפות את תוצאות הבחירות ב-2016 גרם לכך שלא הייתה לו אחיזה מוצקה של המדינה שהוא מכסה. דין באקט ואחרים הודו בכך בהזדמנויות שונות. העדיפות בדעה הייתה לעזור לתקן את החיסרון הקריטי הזה.

היה לי הכבוד להיות חלק מהמאמץ הזה, בראשותו של ג'יימס בנט. אני גאה בעבודתי ככותבת וכעורכת. בין אלה שעזרתי להביא לדפים שלנו: המתנגד הוונצואלי וילי ארטאגה; אלופת השחמט האירנית דורסה דרחשאני; והדמוקרטי הנוצרי בהונג קונג דרק לאם. כמו כן: עיאן הירסי עלי, מאסיה אלינז'אד, זיינה ערפאת, אלנה בייקר, רייצ'ל דנהולנדר, מתי פרידמן, ניק גילספי, הת'ר הייינג, רנדל קנדי, ג'וליוס קריין, מוניקה לוינסקי, גלן לורי, ג'סי סינגאל, עלי סופאן, קלואי ולדארי, תומס צ'טרטון וויליאמס, ווסלי יאנג ורבים אחרים.

אבל הלקחים שהיו צריכים להיות בעקבות הבחירות - לקחים על חשיבות ההבנה של אמריקאים אחרים, ההכרח בהתנגדות לשבטיות והמרכזיות של חילופי רעיונות חופשיים לחברה דמוקרטית - לא נלמדו. במקום זאת, נוצר קונצנזוס חדש בעיתונות, אבל אולי במיוחד בעיתון הזה: האמת היא לא תהליך של גילוי קולקטיבי, אלא אורתודוקסיה שכבר ידועה למעט נאורים שתפקידו ליידע את כולם.

טוויטר לא נמצא בראש התורן של הניו יורק טיימס. אבל טוויטר הפכה לעורך האולטימטיבי שלה. ככל שהאתיקה והמוסכמות של אותה פלטפורמה הפכו לאלה של העיתון, העיתון עצמו הפך יותר ויותר למעין מרחב ביצועים. סיפורים נבחרים ומסופרים באופן שיספק את הקהל המצומצם ביותר, במקום לאפשר לציבור סקרן לקרוא על העולם ואז להסיק את המסקנות שלו. תמיד לימדו אותי שעיתונאים הואשמו בכתיבת הטיוטה הגסה הראשונה של ההיסטוריה. כעת, ההיסטוריה עצמה היא דבר חולף נוסף שעוצב כך שיתאים לצרכים של נרטיב קבוע מראש.

הגיחות שלי ל-Wrongthink הפכו אותי לנושא של בריונות מתמדת מצד עמיתים שאינם מסכימים עם דעותיי. הם קראו לי נאצי וגזען; למדתי לצחצח הערות על איך אני 'שוב כותב על היהודים'. כמה עמיתים שנתפסו כמיודדים איתי סבלו על ידי עמיתים לעבודה. העבודה שלי והאופי שלי מושפלים בגלוי בערוצי Slack ברחבי החברה, שבהם עורכי ה-Masthead שוקלים בקביעות. שם, חלק מהעמיתים לעבודה מתעקשים שיעיפו אותי מהשורש כדי שהחברה הזו תהיה חברה באמת 'מכילה', בעוד שאחרים מפרסמים אימוג'י גרזן ליד השם שלי. עובדי ניו יורק טיימס אחרים מורחים אותי בפומבי כשקרן וכקצן בטוויטר בלי חשש שהטרדה שלי תתקבל בפעולה מתאימה. הם אף פעם לא.

לכל זה יש תנאים: אפליה בלתי חוקית, סביבת עבודה עוינת ושחרור בונה. אני לא מומחה משפטי. אבל אני יודע שזה לא בסדר.

אני לא מבין איך אפשרת להתנהגות כזו להימשך בחברה שלך מול כל צוות העיתון והציבור. ואני בהחלט לא יכול להבין איך אתה ומנהיגי טיימס אחרים עמדתם מנגד ובו זמנית שיבחו אותי בפרטיות על האומץ שלי. הופעה לעבודה כמרכזנית בעיתון אמריקאי לא צריכה לדרוש אומץ.

חלק ממני רוצה לומר שהחוויה שלי הייתה ייחודית. אבל האמת היא שסקרנות אינטלקטואלית - שלא לדבר על לקיחת סיכונים - היא כעת אחריות ב'טיימס'. למה לערוך משהו מאתגר לקוראים שלנו, או לכתוב משהו נועז רק כדי לעבור את תהליך ההקהה של הפיכתו לכשר אידיאולוגית, כשאנחנו יכולים להבטיח לעצמנו ביטחון תעסוקתי (וקליקים) על ידי פרסום המאמר ה-4000 שלנו בטענה שדונלד טראמפ הוא סכנה ייחודית למדינה ולעולם? וכך הפכה הצנזורה העצמית לנורמה.

החוקים שנותרו ב'טיימס' מיושמים בסלקטיביות קיצונית. אם האידיאולוגיה של אדם תואמת את האורתודוקסיה החדשה, הוא ועבודתו נשארים ללא בדיקה. כל השאר חיים בפחד מפני כיפת הרעם הדיגיטלית. ארס מקוון מוצדק כל עוד הוא מכוון למטרות הנכונות.

כתבות שהיו מתפרסמות בקלות רק לפני שנתיים, יגרמו כעת לעורך או סופר בצרות, אם לא יפוטרו. אם יצירה נתפסת כבעלת סיכוי לעורר תגובה פנימית או במדיה חברתית, העורך או הכותב נמנעים מלפרסם אותה. אם היא מרגישה מספיק חזקה כדי להציע זאת, היא מנווטת במהירות לקרקע בטוחה יותר. ואם מדי פעם היא מצליחה להוציא לאור יצירה שאינה מקדמת במפורש מטרות פרוגרסיביות, זה קורה רק לאחר שכל שורה מעוסים בקפידה, מנהלים משא ומתן ומסתירים.

לקח לעיתון יומיים ושתי עבודות לומר שהמאמר של טום קוטון 'נפל מהסטנדרטים שלנו'. צירפנו הערת עורך על סיפור מסע על יפו זמן קצר לאחר פרסומו מכיוון שהוא 'לא הצליח לגעת בהיבטים חשובים של האיפור וההיסטוריה של יפו'. אבל עדיין לא צורפה אף אחד לראיון המרהיב של שריל סטרייד עם הסופרת אליס ווקר, אנטישמית גאה המאמינה בלטאה אילומינטי.

נייר השיא הוא, יותר ויותר, תיעוד של אלה שחיים בגלקסיה מרוחקת, כזו שדאגותיה מוסרות עמוקות מחייהם של רוב האנשים. זוהי גלקסיה שבה, אם לבחור רק כמה דוגמאות עדכניות, תוכנית החלל הסובייטית זוכה לשבחים על ה'גיוון' שלה; מתקבלת הסכמתה של התעללות של בני נוער בשם הצדק; ומערכות הקסטות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית כוללות את ארצות הברית לצד גרמניה הנאצית.

אפילו עכשיו, אני בטוח שרוב האנשים ב'טיימס' אינם מחזיקים בדעות אלה. ובכל זאת הם נרתעים על ידי אלה שעושים זאת. למה? אולי בגלל שהם מאמינים שהמטרה הסופית היא צודקת. אולי בגלל שהם מאמינים שהם יזכו להגנה אם הם מהנהנים כשהמטבע של ממלכתנו - השפה - מושפל בשירות לרשימת כביסה המשתנה ללא הרף של סיבות נכונות. אולי בגלל שיש מיליוני מובטלים במדינה הזאת והם מרגישים ברי מזל שיש להם עבודה בענף קבלנות.

או אולי זה בגלל שהם יודעים שכיום, עמידה על עקרונות בעיתון לא זוכה למחמאות. זה שם מטרה על הגב שלך. חכם מכדי לפרסם ב-Slack, הם כותבים לי בפרטי על 'המקארתיזם החדש' שהשתרש בעיתון הרשומה.

כל זה מבשר רעות, במיוחד עבור סופרים ועורכים צעירים בעלי אופקים עצמאיים ששמים לב היטב למה שהם יצטרכו לעשות כדי להתקדם בקריירה שלהם. כלל ראשון: אמרו את דעתכם על סכנתכם. כלל שני: לעולם אל תסתכן בהזמנת סיפור שנוגד את הנרטיב. כלל שלישי: לעולם אל תאמין לעורך או מוציא לאור שדוחקים בך ללכת נגד העיקר. בסופו של דבר, המוציא לאור יפתור את האספסוף, העורך יפוטר או יוקצה מחדש, ותתלו לייבוש.

לכותבים ועורכים צעירים אלה, יש נחמה אחת. בעוד מקומות כמו ה'טיימס' ומוסדות עיתונאים גדולים אחרים בוגדים בסטנדרטים שלהם ומאבדים את העקרונות שלהם, האמריקאים עדיין רעבים לחדשות מדויקות, לדעות חיוניות ולוויכוחים כנים. אני שומע מהאנשים האלה כל יום. 'עיתונות עצמאית אינה אידיאל ליברלי או אידיאל פרוגרסיבי או אידיאל דמוקרטי. זה אידיאל אמריקאי', אמרת לפני כמה שנים. לא יכולתי להסכים יותר. אמריקה היא מדינה נהדרת שראויה לעיתון גדול.

כל זה לא אומר שכמה מהעיתונאים המוכשרים ביותר בעולם עדיין לא עובדים עבור העיתון הזה. הם עושים זאת, וזה מה שהופך את הסביבה הלא-ליברלית לקורעת לב במיוחד. אהיה, כתמיד, קורא מסור של עבודתם. אבל אני כבר לא יכול לעשות את העבודה שהבאת אותי לכאן לעשות - העבודה שאדולף אוקס תיאר בהצהרה המפורסמת ההיא משנת 1896: 'להפוך את הטורים של הניו יורק טיימס לפורום לבחינת כל השאלות בעלות חשיבות ציבורית. , ולשם כך להזמין דיון מושכל מכל גווני הדעות'.

הרעיון של אוקס הוא אחד הטובים שנתקלתי בהם. ותמיד ניחמתי את עצמי עם הרעיון שהרעיונות הטובים ביותר מנצחים. אבל רעיונות לא יכולים לנצח לבד. הם צריכים קול. הם צריכים שימוע. מעל לכל, הם חייבים להיות מגובים על ידי אנשים שמוכנים לחיות על ידם.

בכנות,

בארי

טום ג'ונס הוא כותב התקשורת הבכיר של פוינטר. לחדשות המדיה והניתוחים העדכניים ביותר, המועברים בחינם לתיבת הדואר הנכנס שלך בכל בוקר ביום חול, הירשם לניוזלטר Poynter Report שלו.