מחקר חדש מפרט כיצד עיתונאים מאמתים מידע

עצור עיתונאית ברחוב ובקש ממנה לרשום את יסודות העבודה וכמעט בטוח שתשמע אזכור של דיוק.

ב'אלמנטים של עיתונאות ביל קובץ' וטום רוזנסטיאל כתבו ש'מהות העיתונות היא דיסציפלינה של אימות'.

אבל איך בעצם עיתונאים מבצעים אימות מידע בעבודה היומיומית שלהם? איך זה נראה בפועל, ואיך זה משתנה מכתב אחד למשנהו?

שאלות יסוד, ובכל זאת יש מעט מחקר אקדמי שיענה עליהן.

'אמנם יש מסורת ארוכה של מדידת דיוק דיווחי חדשות לאחר הוק... הרבה פחות עבודה בחנה את התהליכים שבהם עיתונאים מבקשים להגיע לדיוק', כותבים חוקרי העיתונות הקנדיים איבור שפירו, קולט ברין, איזבל בדארד-ברולה וקאסיה מייצ'ילוביץ'. המאמר החדש שפורסם, 'אימות כטקס אסטרטגי : כיצד עיתונאים מתארים בדיעבד תהליכים להבטחת דיוק.'

זה אולי המאמר הראשון שמציע מבט כיצד עיתונאים עובדים רואים ומתרגלים אימות.

החוקרים מצאו כי אימות נתפס באופן נרחב כחיוני וליבה בעבודתו של עיתונאי. אך יחד עם זאת, השיטות להשגת דיוק משתנות מעיתונאי אחד למשנהו. אין תקן אחד לאימות, ולא כל עובדה זוכה להתייחסות זהה.

'צריך לבדוק עובדה קטנה שניתן לבדוק בקלות; קביעה גדולה יותר אך אפורה יותר, לא כל כך - אלא אם היא מכפישה', הם כותבים. 'לפיכך, אימות עבור עיתונאי הוא חיה שונה למדי מאימות בשיטה מדעית, שתחזיק כל פיסת נתונים כפופה לסטנדרט עקבי של תצפית ושכפול.'

השיטה

כדי לאסוף נתונים, החוקרים ראיינו 28 עיתונאים קנדיים (גברים ונשים; צרפתים ואנגלים), שמחציתם זכו לאחרונה בפרס על יצירה; החצי השני נבחר לאחר שהמחברים בחרו '14 סיפורים באופן אקראי למחצה מתוך אוכלוסיה בנויה של טקסטים התואם את אורך הסיפורים עטורי הפרסים'.

הם נפגשו עם העיתונאים ודיברו על שיטות האימות המשמשות להפקת הסיפורים.

כמו חוקרים טובים, הם ציינו חולשה אחת בגישה זו.

'הסתמכנו לחלוטין על דיווחי הנושא של העיתונאים על עבודתם, ללא אמצעים זמינים לאמת (!) את אמיתותם של הדיווחים הללו', הם כותבים. 'חוץ מהאפשרות שהנבדקים ילבשו את מאמצי האימות שלהם, הוגבלנו גם על ידי קיבולת הזיכרונות שלהם.'

שינויים באימות

נושא אחד בעיתון הוא שעיתונאים שונים מתרגלים אימות בדרכים שונות - למרות שכולם מסכימים שזה חשוב מאוד.

'אין טעם להיות עיתונאי אם אתה לא מתכוון להעביר מידע עובדתי מדויק ונכון לציבור', אמר אחד המרואיינים.

שפירו אמר לי באימייל כי 'בעוד שעיתונאים רואים את נורמת האימות כמרכזית למדי לזהותם המקצועית, ההכרה בנורמה זו לא ממש תואמת את סוג הדיסציפלינה המתודולוגית עליה מדברים כוכב ורוזנסטיאל'.

רוזנסטיאל, חבר במועצה הלאומית המייעצת של פוינטר, תורם ל-Poynter.org ומנכ'ל מכון העיתונות האמריקאי, חולק על הערכתו של שפירו לגבי האופן שבו הממצאים מתייחסים לטיפול באימות ב'אלמנטים של עיתונות'.

'רחוק מלאתגר את מה שמצאנו באלמנטים, המחקר מחזק את זה', הוא אמר לי. 'אנו מסיקים, כפי שהם עושים מ-28 הראיונות שלהם, שעיתונאים שואפים לדיוק ולהיות דוברי אמת, אך חסרים להם שגרה סטנדרטית או הכשרה אינטלקטואלית מספקת כדי לעשות זאת ברצינות. אנו מציינים כי השגרות הללו הן מאוד אינדיבידואליות ואידיוסינקרטיות. תיארנו גם כמה מאותן שגרות אישיות כדרך להציע כיצד להפוך את המשמעת הזו ליותר מודעת ורצינית יותר. אכן, זו הנקודה. אלמנטים היא קריאה לעיתונאים לעמוד בשאיפותיהם ביתר קפדנות, לא בחגיגה של הנוהג הנוכחי'.

אז למה עיתונאים לא מסוגלים לסדר את שאיפות הדיוק שלהם? בהקשר זה, העיתון שיתף עובדה חשובה: יש מעט הדרכה ספציפית לאימות המוצעת בספרי לימוד עיתונות. הם כותבים:

ספרי לימוד עיתונות רבים נטולי התייחסות לאימות או בדיקת עובדות (למשל Frost 2002; Gaines 1998; Harcup 2004; Harris and Spark 1997; Spark 1999) או מסתפקים רק בהתייחסויות הקצרות ביותר לחשיבות של בדיקה כפולה של עובדות בסיסיות כגון כמו שמות, גילאים ומיקומים, וההכרח ליותר ממקור אחד שבו מוגש אישום בגין התנהגות בלתי הולמת (Lanson and Stephens 2008).

שאלתי את שפירו, שהוא יו'ר בית הספר לעיתונאות באוניברסיטת ריירסון בטורונטו, מדוע משהו כל כך חשוב לא עבר סטנדרטיזציה ושולבו בחומר הלימוד המרכזי.

'בקולומביה [בית הספר לעיתונות של האוניברסיטה] יש קורס שנקרא 'ראיות והסקת מסקנות'; לריירסון יש קורס שנקרא 'בדיוק כך', ואני בטוח שבתי ספר רבים מנסים ללמד אסטרטגיות אימות וחשיבה ביקורתית... אבל ספרי לימוד הם עניין אחר', אמר. 'כנראה יש כמה מעולים שם בחוץ שעושים עבודה טובה בהתמודדות עם השאלה הזו, אבל עדיין לא ראיתי אותם.'

זה מסביר חלקית את הדרכים השונות שבהן עיתונאים מתרגלים אימות: הם מגיעים למקצוע לאחר שלימדו בדרכים שונות, או אולי לא הרבה בכלל.

ובכל זאת, אנו שמים דיוק על הדום.

'למעשה מצאנו את התשוקה של עיתונאים לדיוק בראיונות לעתים קרובות מעוררת השראה', אמר לי שפירו. עיתונאים 'צריכים ללהטט בין סדרי עדיפויות מתחרים באספקת מוצרים שהמעסיקים שלהם יכולים למכור. אף אחד מ-28 המרואיינים שלנו לא נתן לנו סיבה לחשוב שהוא/הוא לא לוקח את האחריות לדיוק ברצינות רבה'.

'הם מקצוענים, אבל הם אמנים, לא מדענים - ובעיקר אמנים בדד-ליין', הוסיף שפירו.

מגמה חיובית אחת שראיתי בשנים האחרונות, שלא הייתה חלק מהמחקר הספציפי הזה, היא שהשימוש ההולך וגובר בתוכן שנוצר על ידי משתמשים על ידי חדרי חדשות הביא לכך שארגונים יוצרים תהליך אימות מוגדר. (קרא עוד על התהליכים הקיימים בכתובת סיפורי , ה BBC , iReport של AP ו-CNN.)

זה מעודד, במיוחד כאשר טכנולוגיות ומדיה חדשים ממשיכים לשנות את איסוף החדשות ומציאת העובדות בקצב מהיר.

איך עיתונאים מוודאים

'אין כלל קשה ומהיר לגבי כל הדברים האלה', אמר אחד המרואיינים לכותבים. 'אתה צריך להפעיל את שיקול הדעת שלך כל הזמן.'

'לדעתי, האימות מושרש הרבה יותר בתהליך הדיווח בפועל, שלב אחר שלב וחוזר אל עצמו', אמר אחר.

בין המרואיינים היו מי שהפעילו גישה ממושמעת לאימות.

'חלקם הגיעו לראיון כשהם חמושים בקלסרים מצורפים מלאים בחומרי מקור; חלקם ריעננו בבירור את זכרונותיהם מהדיווח על ידי עיון ברשימותיהם ובכתבות הקשורות אליהם, לפני הפגישות שלהם איתנו; אחד בדק עובדות נוספות ועשה מעקב באמצעות דואר אלקטרוני', כותבים החוקרים.

מחויבות לאימות עשויה להיות משותפת בין עיתונאים, אך מחקר זה מציע שכל נורמות משותפות משולבות עם וריאציות בפועל.

'השיטות להבטחת דיוק השתנו מאוד, כאשר כמה הצהרות עובדתיות הועברו, עם או בלי ייחוס, בהתבסס על מילה של נושא אחד, בעוד שאחרות עברו משולשים קפדניים', כותבים המחברים. 'הצהרות אידיאליסטיות חזקות לגבי הצורך באימות נאמרו לעתים קרובות במהלך אותו ראיון, כמו גם אינדיקציות לעמימות מתודולוגית.'

מבחינת הפרטים, הנה כמה ממצאים מהמחקר:

• בבדיקת שמות: 'נוהג כמעט אוניברסלי בקרב המשתתפים הוא לבקש ממקורות לאיית את שמם כדי להבטיח איות נכון, בתחילת הראיון או בסוף.' חלק מהעיתונאים בודקים גם שמות מול מקורות רשמיים.
• על הצעת מקורות סקירת טרום פרסום: 'למרות כמה ראיות בספרות שסקירה חלקית לפני הפרסום אינה הטאבו שהיה בעבר (Stoltzfus 2006; Carr 2012), הנבדקים שלנו הפגינו תחושה חזקה שמדובר בתרגול מיואש.'
• על ציטוטים: '...השיטות לבדיקת דיוק הציטוטים משתנות מאוד. יש כתבים שמקליטים ומתמללים ראיונות באופן שגרתי, בעוד שחלקם מקליטים אך ממעטים לתמלל ואחרים ממעטים להשתמש במקליטים כלל. חלקם בודקים ציטוטים מול קלטות רק אם יש חשש ספציפי, כמו קשיי שמיעה או איום בהתדיינות דיבה'.
• על ההיסטוריה האישית של מקור: 'עובדות הקשורות להיסטוריה האישית של מקור נחשבות כלא דורשות אימות... או פשוט אינן מאומתות כי אין דרך מעשית לעשות זאת.'

'טקס אסטרטגי'

בסופו של דבר, החוקרים השוו את מחויבותם של העיתונאים לאימות לשבועת רופא ל'לא להזיק':

במילים אחרות, תוך שימוש בשפה של זהות מקצועית ולא באתיקה מקצועית, ניתן לראות באימות 'טקס אסטרטגי', כפי שאמר טוכמן (1972) על הרעיון הנ'ל (ואולי עכשיו די מיושן) של 'אובייקטיביות' - משהו שנותן לגיטימציה לתפקיד החברתי של עיתונאי כשונה באופן מופגן מאנשי תקשורת אחרים.

עכשיו בואו נעבוד על מתן הדרכה ותרגולים טובים יותר כדי להפוך את הטקס לאמיתי ואמין עוד יותר.

כפי שאמר לי רוזנסטיאל, 'השאיפה לבדוק את החדשות היא מטרה חיונית של רוב העיתונאים, אבל... התהליכים לעמידה במטרה זו אינם מוגדרים היטב ואינם קפדניים מספיק. וכדי שהעיתונות תשרוד, צריך לעשות הרבה יותר כדי לתת לתהליך האימות משקל רב יותר'.