חמישה מיתוסים על כתיבה קצרה

התיקון צורף

קוראים מורעבים בזמן אומרים שהם רוצים כתיבה קצרה. העורכים רוצים לתת להם את זה. רק אנחנו הכותבים עומדים בדרכם. אנחנו -- הדורשים את ההובלות האנקדוטליות שלנו. אנחנו -- שאוהבים נרטיבים אבל מקללים את גרף האגוזים. אנחנו –- המודדים את הביצועים שלנו ברמות של כריתת יערות.

האמת, אפילו אנחנו הכתבים מגיעים. אנו מבינים שהנוצה שגירד את 'המלט' גם דיו סונטה או שתיים. אפילו מכון פוינטר המפואר, כוכב הבית של רוצחי עצים, ערך את הסמינר הראשון שלו בנושא כתיבה קצרה. יש לנו עוד מתוכנן לשנה זו .

לאחר שביליתי את רוב שנת 2003 בלימוד מלאכת הכתיבה הקצרה, נתקלתי במספר טיעונים שאני מאמין כעת שהם מיתוסים. עד שנפטר את אלה, לא רק שהסיפורים הארוכים שלנו יהיו ארוכים מדי, אלא גם הקצרים שלנו יהיו ארוכים מדי.

מיתוס מס' 1. סופרים עקשנים אשמים בכל הכתיבה הארוכה.

לא נכון. האשמה היא של העורכים. הנה הסיבה: רוב העורכים עורכים עבור חורים בסיפורים. הם קוראים דוחות שמחפשים דברים שחסרים. 'אנחנו יודעים מה ראש העיר חושב על זה?' 'מה קרה לבנות בתאונה?' 'הבנת את שם הכלב?' באופן כללי, שאלות כאלה עוזרות לכותב על ידי ציפייה לצרכים של הקורא. הכותבים מקשיבים לשאלות ומתאים את הדיווח שלהם כך שיענה עליהן. המטרה שלהם הופכת לכתוב סיפור שמצפה לשאלות העורך. הכתב בסופו של דבר מכניס לסיפור מידע שהקורא אינו צריך - רק כדי לספק את סקרנותו של העורך. עורך יקר: זה מאריך את הסיפור.

מיתוס מס' 2. כתיבה קצרה לוקחת פחות זמן.

עדות בנושא זה מגיעה מדמות לא פחות מאשר בלייז פסקל שהתנצל בפני קורא על שכתב מכתב ארוך, בטענה שאין לו זמן לכתוב מכתב קצר. כתיבת סיפור קצר עשויה לדרוש דיווח רב או יותר כמו סיפור ארוך. למה? כי הכתב צריך ללמוד מספיק כדי להרוויח את הסמכות להשאיר דברים בחוץ. להפריך את המיתוס הזה הוא חיוני מכיוון שהוא יפריד בין אלה שבאמת יש להם את הצרכים של הקוראים בראש לבין אותם עורכים שרוצים כתיבה קצרה רק בגלל שמשאבי החדשות מצטמצמים.

מיתוס מס' 3. כתיבה קצרה לוקחת פחות מקום.

זה נראה כמו חשבון פשוט: פחות מילים שוות פחות מקום. אבל עורכים חכמים מבינים שכתיבה קצרה נהדרת יוצרת מקום למרכיבי סיפור אחרים. עכשיו הסיפור יכול להיות מלווה בתמונה גדולה ומשכנעת, או גרפיקה אינפורמטיבית. כתיבה קצרה פירושה שהטקסט יכול לרוץ בכתב גדול יותר או שעורך עיצוב יכול לנצל טוב יותר את החלל הלבן. כל מרכיבי הסיפור יכולים לצרוך מקום רב או יותר כמו הטקסט המנופח המקורי.

מיתוס 4. קצר הוא האויב של ארוך.

בעיה חשובה בעיתונים אמריקאים, הייתי טוען, היא לא ריבוי של סיפורים ותחקירים ארוכים ומעמיקים. אלה, למעשה, מעטים מאוד. האויב של קצר וארוך כאחד הוא ממוצע. סיפורים טיפוסיים שנכתבו מתוך פעימות סטנדרטיות יכולים לרוץ איפשהו בין 15 ל-25 אינץ'. רבים מהסיפורים האלה צריכים לקצץ בשליש. העורכים אשמים שוב. למרות המחאות שלהם שסיפורים ארוכים מדי, הם לא יתנו משחק טוב לסיפורים תמציתיים ומדויקים. במילים אחרות, עורכים מתגמלים אורך, אז סופרים כותבים ארוך. פחות סיפורים ממוצעים ייצרו מקום לשילוב עשיר של כתיבה קצרה וארוכה.

מיתוס 5. קצר הוא האויב של הטוב.

כתיבה קצרה לא חייבת לגרום לדבר שג'ורג' קוסטנזה חושש ממנו ביותר: הצטמקות. במיטבה, כתיבה קצרה זורחת סביב מיקוד מדויק. זה מתחיל במשהו ערמומי ומשכנע. אתה יכול לראות את הטבור המעוצב שלו באמצע. הסוף נצרב בזיכרון של הקורא.

עורכים שיעזרו להפיג את חמשת המיתוסים הללו יזכו באמון של כותבים סקפטיים כשיגיע הזמן לעבוד יחד למען הקורא.

[טור זה הוא באורך של כ-20 אינץ', ולוקח כארבע דקות לקריאה.]