למרגרט סאליבן מ'וושינגטון פוסט' יש אזהרה קודרת לגבי 'לשמוע את החדשות'

'אנחנו חייבים להציל את העיתונות בכל צורה שהיא, שאולי אין לה שום קשר לדף המודפס או לדרך שבה עשינו את זה בשנות התשעים'.

(דרך ארץ)

המאמר פורסם במקור ב אתר יוזמת החדשות המקומית של אוניברסיטת נורת'ווסטרן ומתפרסם כאן ברשות.

מרגרט סאליבן, בעלת טור בתקשורת ב'וושינגטון פוסט', יוצאת עם ספר חדש, 'Ghosting the News: Local Journalism and the Crisis of American Democracy', שפורסם על ידי דוחות עולמיים של קולומביה באוניברסיטת קולומביה.

סאליבן, בוגר בית הספר מדיל לעיתונות, מדיה, תקשורת שיווקית משולבת באוניברסיטת נורת'ווסטרן, שוחח עם יוזמת החדשות המקומיות של מדיל על המשבר בעיתונות המקומית וכיצד הוא משפיע על תחושת הקהילה של האזרחים. זהו תמליל ערוך.

מארק יעקב: בספרך אתה כותב שהירידה המדאיגה בסיקור העיתונים המקומיים עשויה לאפשר לשחיתות השלטונית לפרוח. אתה יכול לדבר על זה?

מרגרט סאליבן: אחד הדברים שהעיתונים המקומיים עשו טוב, בדרך כלל, במשך עשורים רבים הוא לעשות סוג של סיקור ממשלתי מפורט שאיננו רואים בסוגים אחרים של מדיה חדשותית.

זה לא אומר שכתב רדיו מקומי לא עושה עבודה מצוינת או שהטלוויזיה המקומית לא יכולה לעשות עבודת תחקיר טובה במיוחד. אבל לעיתונים מקומיים יש היסטוריה של הופעה בכל ישיבת דירקטוריון, אולי אפילו בישיבות הוועדה, עובדת על המקורות הללו לאורך זמן, והצליחה להבין, דרך הקצב המפורט הזה והסיקור המקומי, איך מוציאים את כספי המס של אנשים.

זו הסיבה שאני מתחיל עם סוג של סיפור קטן כזה בספר על כתבת ב'באפלו ניוז', ברברה אובריאן, והעבודה המטופשת הזו שהיא עשתה, כשהיא שמה לב למשהו בתקציב וחושבת, הא, זה מצחיק, מה האם זה? ומתברר שמדובר בתשלום לא מוסבר של 100,000 דולר לשריף שפורש.

עכשיו, זה לא הולך לזכות בפוליצר ואולי זו לא השחיתות הכי גרועה בעולם. אבל היא חפרה בזה, החלה את חוק חופש המידע כדי שתוכל להגיע למה שקרה, ושאלה את השאלה. אני לא יודע אם אני רוצה לקרוא לזה שחיתות, אבל זו הממשלה שעושה את שלה בצורה שעיתונים יכולים להפריע לה. ולכן, התעניינתי לראות שמועצת העיר אורצ'רד פארק, בסוף מחזור החדשות הקטנטנות הזה, הם היו סוג של 'התלבטות ואמרו שאנחנו פישלנו ואנחנו מעריכים את התקשורת החדשותית - ואני חושב שהתכוונו לבפאלו'. חדשות בעיקר - על שהצביעו לנו על כך. מבחינתי, זה סוג של העיקר של הרבה מזה.

כעת, יכולות להיות גם חקירות ענקיות וחשובות - העבודה שג'ולי בראון עשתה במיאמי הראלד על ג'פרי אפשטיין. יש כאלה שאנחנו יודעים עליהם כי הם באמת עלו לרמה שהיא לאומית וזוכים לתשומת לב רבה. אבל יש גם הרבה דברים קטנים שקורים שעלינו לפקוח עליהם עין.

יעקב: אתה מדגיש בספר שאמנם עיתונאות כלב שמירה היא חשובה ביותר, אבל יש הרבה סוגים אחרים של עיתונאות שעשויים להיעלם, שגם הם חשובים כי הם יוצרים תחושה של קהילה.

סאליבן: אני חושב שהסיבה שאני מרגיש כל כך חזק לגבי זה היא שהייתי עורך התכונות של באפלו ניוז במשך שמונה שנים, הרבה זמן. ועזרתי להקים מדור חדש בעיתון בשם 'חיים ואמנויות'. אז פיקחתי על מבקרי האמנות ועל כותבי הקולנוע. וזו הייתה העבודה שעשינו מדי יום ביומו, הייתה לכתוב על המרקם של הקהילה, במיוחד על האמנויות.

זה מתסכל אותי שהדבר האחרון שצריך ללכת עם ארגוני החדשות האלה הוא סיקור ספורט. ולעתים קרובות אחד הדברים הראשונים שצריך ללכת הוא, למשל, סיקור ספרים, סיקור אמנויות. אם אין ארגון חדשות שיעשה זאת, לקהילה חסרה הליבה הזו שסביבו היא מתפקדת.

יעקב: נקודה נוספת שאתה מעלה היא שבגלל המשבר בחדשות המקומיות, יש פחות מקומות כניסה לעיתונאים מתחילים.

סאליבן: רק אתמול שמעתי מחברי דיוויד שריבמן. דיוויד ואני לא הצטלבנו ב'באפלו ניוז', אבל הוא התחיל שם. ואז, במשך קריירה ארוכה ומרשימה, הפך לעורך בפועל של ה-Pittsburgh Post-Gazet והניע את הסיקור שזכה בפרס פוליצר לאחר הטבח בבית הכנסת 'עץ החיים'. עיתונות חשובה ביותר. ודיוויד עלה דרך המערכת ההיא שבמובנים רבים כבר לא קיימת או הולכת ונעלמת.

ואני נותן את הדוגמה של מרטי ברון, העורך הראשי של הוושינגטון פוסט, שהתחיל בלשכת סטיוארט של מיאמי הראלד. והוא אחד מהעורכים הגדולים של זמננו, אם לא העורך הגדול של זמננו.

ואני נותן את הדוגמה של דוד הלברשטאם, שמתחיל במקומות הקטנטנים האלה. זה מדאיג אותי שככל שנראה שכל המערכת הזו נעלמת, מגרש האימונים הזה אבוד.

יעקב: הוקסמתי מהחלק של הספר שבו אתה מדבר על העיתונאי האזרחי של איסט לנסינג, מישיגן. עד כמה זה אפילו פתרון חלקי לבעיה?

סאליבן: שאלתי (עיתונאית אזרחית) אליס דרגר על זה, ואמרתי שאין אחד מכם בכל קהילה שיכול לעשות את הדבר הזה. והיא אמרה שזה כנראה נכון, אבל יש אנשים שיש להם חוזקות שונות. ואולי הם יוכלו להמציא פתרונות ייחודיים משלהם.

זו לא מערכת שתתקן דברים. אבל אני מקווה שכאשר קיים ואקום, מדבר חדשותי, משהו בעל ערך עשוי להיכנס למלא אותו. ואולי זה בדרך כלשהי שמעולם לא שקלנו קודם לכן.

יעקב: אתה מדבר על עלייתם של ארגוני חדשות ללא מטרות רווח, אבל אתה מצטט מישהו שאומר ש'אין קנה מידה כמו קפיטליזם', ומרמז שהדרך הטובה ביותר להניע תקשורת המונים היא מניע הרווח.

סאליבן: ובכן, זה היה נכון עד כה, בכל מקרה. אני אף פעם לא רוצה לזלזל בזה: יש הרבה אתרים דיגיטליים חשובים, בעלי ערך וראויים להערצה, שרבים מהם הם עמותות, והם התקווה הטובה ביותר לעתיד. אבל אחרי שאמרתי את זה, אני לא חושב שכל קהילה קטנה שאיבדה שבועון מוערך תוכל לתמוך בארגון כזה, ויש בעיה אמיתית של קנה מידה. אני לא יודע איך להתגבר על זה.

יעקב: מה עם קרנות הגידור האלה בעיתונאות? האם יש סיכוי למעבר חזרה לסוג של בעלות משפחתית יותר של עיתונאות או אפילו רשתות שממש מאמינות בעיתונאות לעומת רק אמונה ברווחים?

סאליבן: ובכן, אין הרבה תקווה לכך כי הכלכלה השתנתה כל כך, וגם במקום בו הייתה בעלות משפחתית, זו לא בהכרח תרופת פלא.

The Youngstown (Ohio) Vindicator היה בבעלות משפחת בראון במשך משהו כמו 130 שנה או יותר, כמעט כל ההיסטוריה שלו, והם נסגרו לחלוטין בשנה שעברה. בעצם נגמר להם הכסף ונגמרה להם היכולת לתמוך בארגון לא רווחי.

למרות שאני שונא לראות קרנות גידור מנהלות עיתונים - זה בהחלט מזעזע אותי - אני מבין מה קרה כאן. הלוואי והיה להם יותר תחושה של הערך של הארגונים שהם מנהלים ואולי היו יכולים להגביל את כמות הרווח הצפויה שהם מחפשים.

יעקב: בספר, אתה מדבר על איך פייסבוק וגוגל שאבו כל כך הרבה מכספי הפרסומות ועכשיו הם עושים מימון צדקה לעיתונאות. אתה קורא לזה 'החלפת ספה' על הבעיה. האם אתה חושב שיש דרך לגרום לחברות הטכנולוגיה הגדולות האלה לעשות יותר כדי לעזור כלכלית לקיים עיתונות?

סאליבן: אם זה יקרה, יצטרכו להכריח אותם לעשות את זה. אני כן רוצה לומר שיוזמת Google News ממש עזרה למדי, כולל בבפאלו, בעזרה לחברה להבין איך להשיג יותר מנויים דיגיטליים. העזרה היא לא כלום.

אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה שגוגל ופייסבוק שלטו בשוק הפרסומות הדיגיטליות באופן שכמעט בלתי אפשרי עבור ארגוני חדשות כמו עיתונים להצליח באמת עם פרסום דיגיטלי. וזו הייתה אחת מאי ההבנות הגדולות של 20 השנים האחרונות - איכשהו פרסום דיגיטלי עמד להציל את המצב. זה מעולם לא קרה.

יעקב: יוזמת החדשות המקומית של Medill עשתה עבודה רבה על שימור מנויים והבנת מה גורם לאנשים לשלם עבור חדשות, כמו גם כיצד ערוצי חדשות עוברים ממודל תלוי מודעה למודל הכנסה של קוראים. האם אתה חושב שיש מודעות ציבורית הולכת וגוברת לצורך לשלם עבור חדשות אמינות, והאם זה יעזור לתעשייה בעתיד?

סאליבן: ובכן, זה עוזר לגורמים מסוימים בתעשייה כרגע. זה עוזר מאוד לוושינגטון פוסט ולניו יורק טיימס. ההבדל שם הוא שהם מסוגלים למשוך מקהל לאומי ואפילו גלובלי. כשאתה בקהילה קטנה יותר, זה הופך למאתגר יותר. המנויים הפוטנציאליים הם הרבה פחות. אבל אנחנו צריכים לעשות עבודה טובה יותר בלספר את הסיפור שלנו וליצור דרישה לעיתונות איכותית.

הרגע קראתי יצירה מאת אלן מילר , מי שעומד בראש פרויקט אוריינות חדשות שבסיסו בבת'סדה (מרילנד), והנקודה שלו היא שעלינו לעזור ליצור את הביקוש הזה באמצעות מאמצי אוריינות חדשות כדי ליידע אנשים כי כן, זה יקר לשים כתבים מאומנים בפגישות. יש הבדל בין השמועות של השכנים שלך לבין יצירה שדווחה בפועל שכפופה לאימות ולתיקון אם היא שגויה.

יעקב: זה העניין של עיתונות אזרחית. ברור שיש לזה כוונות טובות. אבל האם הם יודעים ליצור גיליון אלקטרוני ענק באמצעות מידע שהם קיבלו מהרשומות הציבוריות לאחר שעורכי הדין שלהם נלחמו במשך חודשים כדי להשיג אותו?

סאליבן: אני מסכים, אני חושב שזה אחד ההבדלים הגדולים, וכן, גם החלק המשפטי של זה מסובך. אבל שוב, אני כן רואה דברים מלאי תקווה. ה ועדת הכתבים לחופש העיתונות כעת יש תוכנית לארגוני חדשות שאין להם משאבים משפטיים משלהם. אולי פעם היה להם עורך דין בבית. עכשיו הם לא. הם נותנים עזרה בזה.

יעקב: מחקרים עדכניים מצביעים על כך שסטארט-אפים דיגיטליים מקומיים חדשים אינם מפצים על הסיקור שאבד כתוצאה מהסגירות והקיצוצים על ידי ערוצי חדשות מדור קודם. האם סטארטאפים דיגיטליים יכולים לעזור להציל קהילות מלהפוך ל'מדברי חדשות?'

סאליבן: בכל פעם שאתה יכול לבצע דיווח אמיתי, זה חיובי. אולי זה לא לגמרי ממלא את הפער, אבל זה עושה את ההבדל.

אני רוצה להבהיר שהמסר שלי הוא לא רק: אנחנו חייבים להציל עיתונים. זה באמת: אנחנו צריכים להציל את העיתונות בכל צורה שהיא, שאולי אין לה שום קשר לדף המודפס או לדרך שבה עשינו את זה בשנות התשעים.

מארק ג'ייקוב הוא עורך יוזמת החדשות המקומיות של מדיל אתר אינטרנט באוניברסיטת נורת'ווסטרן.