צפייה נרטיבית: מדוע מועמדים פוליטיים טוענים למקורות 'מסכנים בעפר'

אם הייתי מתמודד לנשיאות, יש לי רעיון די טוב איך הייתי מציג את עצמי בפני העם האמריקאי. לא כדוקטורנט. בספרות ימי הביניים. לא כמחבר או עורך של יותר מ-15 ספרים על קריאה, כתיבה ושפה. אפילו לא כמורה לאוריינות.

אגב, כל הכישורים האלה, אני מאמין, יהפכו אותי לעובד ציבור טוב יותר. תארו לעצמכם נשיא שיכול באמת ללמד! אבל את האישורים האלה יהיה קל מדי לפטור על ידי יריב פוליטי. היו קוראים לי אליטיסטית, מחודדת ראש, רכה וחסרת קשר עם אנשים עובדים באמריקה.

אז תן לי לנסות גישה אחרת. מה אם, במקום זאת, התחלתי לומר שאני הבן הראשון במשפחת מהגרים שהלך לקולג'? מה אם הייתי אומר שבשנת 1931 אבי היה מנהל מקצוע בכיתה ח' שלו, אבל מעולם לא היה לו עוד יום לימודים כי הוא הלך לעבוד בתור חופר תעלות בתקופת השפל? מה אם אצביע על המסמך התלוי מעל שולחני, מניפסט הספינה עם שמותיהם של אלה שהגיעו מאיטליה בשנת 1900 לאליס איילנד? יכולתי להצביע על שמו של סבי, פלגרינו מרינו, הילד הצעיר במשפחה בת שש שהגיעה לאמריקה, והצהיר שהם הביאו איתם 12 סנט. יכולתי להחזיק תצלום שלו שצולם בשנות ה-30, כרזה פוליטית שלו רץ כרפובליקני לאסיפת מדינת ניו יורק.

עכשיו, פתאום, אני מרגיש את הכוח הפוליטי של להיות עני עפר.

מיתוס בקתת עץ

הביטוי הפופולרי ביותר של הנרטיב המסכן עפר עשוי להיקרא מיתוס בקתת העץ.

כדי לגלות את מקורותיו של המיתוס הזה, רכשתי ביוגרפיה לא יקרה של אברהם לינקולן שכותרתה 'אייב לינקולן גדל'. נכתב על ידי המשורר והביוגרף קרל סנדבורג, סיפור החיים ההירואי הזה מכסה את שנות חייו הראשונות של לינקולן ועמוס עבור קוראים צעירים.

אנו למדים שבבוקר של 12 בפברואר 1809, טום לינקולן, נגר במקצועו, יצא מבקתת העץ שבנה בקנטקי כדי לבקש את שירותיה של מיילדת. באותו יום ראשון, המיילדת והאב וננסי הנקס לינקולן הגונחת 'התקבלו לעולם של קרב ודם, של חלומות לוחשים ואבק נוגה, ילד חדש, ילד'.

אין צורך בחזון ביקורתי רב כדי לראות בנרטיב של סנדבורג מספר מחדש של סיפורו של ילד המשיח, המוצג במונחים של היסטוריית הישועה האמריקאית, כיצד בנו של נגר, שנולד בנסיבות הנמוכות ביותר, יגדל להיות מושיע האומה שלו, מטהר אותה מחטאי הפילוג והעבדות.

'כך הגיעה הולדתו של אברהם לינקולן', כותב סנדבורג האוונגליסטי, '...בשתיקה ובכאב מאם במדבר על מצע של קליפות תירס ועורות דובים - עם... נבואה מוקדמת שהוא לעולם לא יגיע להרבה.'

בגיל שבע לומד אייב את הקריאה, הכתיבה והמספרים שלו בבית ספר ש'נבנה מבולי עץ, עם רצפת עפר, ללא חלון, דלת אחת'. המטלה העיקרית של ילדי לינקולן הייתה ללכת קילומטר עם דלי ריק, וללכת אותו בחזרה לבקתה המשפחתית המלאה במים.

בפעם הבאה שקרוב משפחה מבוגר יותר מתלונן על נסיעה באוטובוס לבית הספר ביום מושלג, אתה יכול להעיד שאייב וסאלי לינקולן הלכו תשעה מייל לבית הספר, ותשעה מייל חזרה, 18 מייל ביום.

לך מערבה, רוני הצעיר

קניתי גם ביוגרפיה של רונלד רייגן. רמת הקיפוח של רייגן הצעיר לא הייתה דומה לזו של לינקולן. כשרייגן הצעיר גדל באילינוי - ארץ לינקולן - השממה הייתה זיכרון לאומי, אבל זה לא אומר שהחיים היו קלים.

הביוגרפיה של רייגן, שנכתבה על ידי מייקל בורגן עבור קוראים צעירים, מבינה משהו על עושר ועוני, אסטרטגיה שאפולוגטים פוליטיים למדו על עיצוב נרטיב. כל אדם על פני כדור הארץ בא מעוני — אם אתה חוזר אחורה בזמן מספיק רחוק.

'במהלך שנות ה-40', כותב בורגן, 'כמה מיליוני אירים עזבו את מולדתם, גורשו על ידי רעב קטלני. רבים מהם התיישבו בארצות הברית. חלקם נהרו לערים צפופות ממילא; אחרים פנו לערבות הפתוחות של המערב התיכון האמריקאי. סבא וסבתא רבא של רונלד רייגן היו בין אותם מהגרים אירים שפנו מערבה, חיפשו חיים טובים יותר למשפחתם'.

במונחים ספרותיים, המחבר מנצל דפוס מוכר בנרטיב התרבותי האמריקאי, המכונה לעתים 'מיתוס המערבונים'. הארץ החלה, אחרי הכל, כמקלט למנודים מאדמת חוץ, הנרדפים והעניים, שנסעו מערבה למען חופש והזדמנות. אם המצב הולך להם רע בערים, הם נדלקים לשטחים, מחפשים את מה שנקרא בסופו של דבר 'החלום האמריקאי'.

אבל לפני שאתה יכול לברוח אל משהו, אתה צריך משהו לברוח מ .

אנו למדים שאביו של רייגן, ג'ק, היה יתום בילדותו ואלכוהוליסט כמבוגר. 'כשהוא היה בן 11, רונלד (או 'הולנדי' כפי שהיה ידוע) חזר הביתה ערב אחד ומצא את אביו מתעלף על המדרגות הקדמיות. הוא גרר פנימה את האיש הגדול בהרבה. מאוחר יותר קרא רונלד לזה המעשה הראשון שלו של קבלת אחריות. כבר בגיל הצעיר הזה, הוא ידע שעליו לנקוט בפעולה כדי לעזור לאביו ולמשפחה'.

רונלד לא נולד בבקתת עץ, אלא בדירה קטנטנה מעל מאפייה בטמפיקו, אילינוי. 'במהלך תקופה אחת של ארבע שנים, רונלד למד בארבעה בתי ספר שונים. למשפחה מעולם לא היה הרבה כסף או שהיתה בבעלותה בית משלה, ולעתים קרובות רונלד לבש את הבגדים המוענקים של אחיו'. לובש ידיים מטה שווה אזכור בביוגרפיה הפוליטית של האדם.

כשהגיע הזמן, רייגן יבחן את התיאוריות מאחורי מיתוס המערבונים ויצא לדרך לקליפורניה. הוא הפך לספק ישיר של המיתוס הזה בקריירה שלו כשחקן בוקרים, ואז מצא עושר וגדולה באולפנים של הוליווד ובמושבי הממשלה בסקרמנטו ובוושינגטון.

נרטיבים ידידותיים ועוינים

בכל פעם שמועמד תובע טענה למיתוסים המעצבים הללו, יריביו מתחילים בתהליך של התעללות בהם. אן ריצ'רדס, המושלת הדמוקרטית לשעבר של טקסס, עשתה זאת בצורה המפורסמת ביותר כשהיא הפריכה נרטיב מתפתח על המגע המשותף של ג'ורג' וו. בוש.

'ג'ורג' המסכן,' היא אמרה. 'הוא נולד בבסיס שלישי וחשב שהוא פגע בשלשה'.

מיט רומני רוצה להיות דמות בסיפור, כזו שהופכת אותו לבן ונכד של נגרים, לא לבנקאי ההשקעות המיוחס שהשאיר את העניים העובדים באבק.

מלחמת מעמדות היא בתרבות שלנו, מההתחלה. עבור פוליטיקאים, תדמית העושר והפריבילגיה היא נטל. תראה כמה קשה היה לג'ון קרי להקרין את עצמו כאדם עובד, במיוחד אחרי שהתחתן עם הון היינץ.

יש לעקוב מקרוב אחר כל התקפות הנגד על הנרטיב הפוליטי, כי הן חושפות הרבה על המספר כמו על הסיפור. בנרטיב שלו, הנשיא אובמה טוען למסורת של שאיפה שהוא מתחקה אחר לינקולן וד'ר קינג. הוא רוצה שתכירו אותו כבן של אם חד הורית ענייה וחרוצה, אדם שהתגבר על שמו המוזר ועל עורו הכהה יותר כדי לעלות למשרה הגבוהה ביותר בארץ.

כולנו מכירים יותר מדי את הנרטיב הנגדי. שאובמה הוא זר, זר, מרוחק, יהיר, עליון, תוצר של ליגת הקיסוס, מעריץ של הסוציאליזם האירופי, אולי אפילו מוסלמי סודי שאולי אפילו לא נולד בו. המדינה הזו, יורשת לא של אברהם לינקולן אלא של מארגן הקהילה מעורר ההמון שאול אלינסקי. הוא פשוט לא אחד מאיתנו. או כך הסיפור אומר.