חמש בעיות עם האופן שבו התקשורת מסקרת הפגנות

וחמש המלצות איך לכתוב נרטיבים מחאה הוגנים

מפגינים המגינים את הגזענות והאכזריות המשטרתית מתאספים מחוץ לבניין הפדרלי של וואלאס פ. בנט, יום שלישי, 9 ביוני 2020, בסולט לייק סיטי. הקהל קרא 'חיים שחורים חשובים!' ו'אין צדק, אין שלום!' מחוץ לבניין, כשאנשים נשפכו החוצה לרחוב. (צילום AP/ריק באומר)

מאמר זה פורסם במקור על ידי ה המרכז לאתיקה עיתונאית . הוא פורסם כאן מחדש באישור.

דאג מקלאוד, פרופסור מאה שנה בבית הספר לעיתונאות ותקשורת המונים באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ערך לראשונה מחקר על נרטיבים של מחאה לפני כמעט 40 שנה, כשהחל לנתח כיצד התקשורת סייעה לעצב את דעת הקהל על מפגינים אנרכיסטים במיניאפוליס. סנט פול, מינסוטה, באמצע עד סוף שנות ה-80. בתקופה זו של הפגנות ארציות של Black Lives Matter, המחקר שלו מספק דרך רבת עוצמה למסגר או למסגר מחדש את הסיפורים שאנו מספרים על מחאות.

כאן ריכז מקלאוד את חמש ההמלצות שלו לסיקור מחאה אתית.

בְּעָיָה: לעתים קרובות מדי, מחאה חברתית מכוסה מנקודת מבטם של בעלי כוח עילית. זו בחלקה התוצאה של האנשים שהתקשורת משתמשת בהם בדרך כלל כמקורות לכתבות על מחאות: פוליטיקאים, אנשי אכיפת חוק ומקורות מוסדיים אחרים (כגון מנהיגים עסקיים, נציגי קבוצות אינטרסים ואקדמאים). זה מציג לעתים קרובות מבט מלמעלה למטה על העולם שפועל לחיזוק האינטרסים של מבנה הכוח הקיים.

המלצה: דברו עם המפגינים ולא רק בלהט המחאה כשהתשוקות מתגברות. קחו את נקודות המבט שלהם ברצינות. תנו להם קול לגיטימי בדיון החברתי ולא רק בזמן שהמחאה נמשכת.

בְּעָיָה: כתוצאה מהמוסכמות העיתונאיות והרצון להפגין אובייקטיביות, רוב כתבות החדשות על המחאה החברתית ממוסגרות באופן אפיזודי ולא באופן נושאי. כלומר, קל יותר לשמור על אובייקטיביות כשאתה מתאר את האירועים שהתרחשו מאשר להתעמק בסוגיות הבסיסיות ובהסברים מדוע דברים מתרחשים כפי שהם. זה נכון במיוחד עבור כתבות חדשות קשות (בניגוד למאמרי דעה וניתוח חדשות).

במצבי מחאה, במיוחד בחדשות הטלוויזיה, משמעות הדבר היא להראות מה קורה כשהיא מתרחשת ולהתמקד בפעולות המחאה במקום להתייחס לנושאים הבסיסיים העומדים לדיון או לסיבות למחאה. זה דורש יותר זמן ומאמץ כדי לכסות דברים בצורה נושאית במקום לדווח על אירועים בזמן שהם מתרחשים.

המלצה: איזון את הסיקור האפיזודי עם ניתוחים של הבעיות הבסיסיות. קח בחשבון את ההקשר ההיסטורי, הן בהקשר המיידי למחאה והן בהקשר ההיסטורי ארוך הטווח. אי אפשר להבין מה קורה היום מבלי להתייחס להקשרים היסטוריים קצרי וארוך (למשל, דיכוי גזעני, אי שוויון מבני וכו').

בְּעָיָה: הפגנות מכוסות לעתים קרובות כתחרות בין המפגינים למשטרה. הסיפור בנוי לעתים קרובות סביב מפגינים העוסקים בפעולות הרסניות והמשטרה מגיבה - כלומר, מפגינים עוסקים בפעולה (למשל, אי ציות אזרחי) המחייבת את המשטרה להחזיר את הסדר על כנו ולהגן על הציבור. כך נוצר מצב של 'בתוך-קבוצה/חוץ-קבוצה' בו המפגינים מוצגים כקבוצת-חוץ סוטה, בעוד השאר הם פני-הקבוצה. זה בונה עוינות ציבורית כלפי המפגינים כאיום חוץ קבוצתי, כאשר המפגינים נתפסים כסוטים, ולא כמשתתפים פעילים המחפשים שינוי חברתי.

המלצה: זכרו שמפגינים הם חלק מהקהילה ושהם אזרחים העוסקים באופן פעיל בניסיון להביא לשינוי חברתי חיובי. בין אם הקהל מסכים איתם ובין אם לאו, חשוב לראות בהם לא כיוצרי צרות אלא כאזרחים פעילים המביעים דעות ומנסים לעשות שינויים בחברה.

בְּעָיָה: התקשורת החדשותית נמשכת לעתים קרובות ליחידים ולפעולות העזות והדרמטיות ביותר של המחאה. כשהם מראים מפגינים, הם נוטים להראות לאלה שעוסקים בפעולות כמו ניפוץ חלונות, הדלקת אש וביזה, כל אלו יוצרים ויזואליות טובה לכתבות חדשותיות. סיקור טלוויזיה במיוחד מציג לעתים קרובות צילומים ארוכים של מכוניות ובניינים בוערים, גז מדמיע, יידוי אבנים ואלימות אחרת. פעמים רבות, פעולות אלו מבוצעות על ידי חלק קטן מהמפגינים, או במקרים רבים על ידי אנשים שאינם חלק כלל מתנועת המחאה (מתועמלנים או אופורטוניסטים מבחוץ שאין להם שום קשר לתנועה אלא רוצים לנצל את ההזדמנות לעסוק באלימות, לפגוע ברכוש או לגנוב).

כשהקהל יראה את התמונות הללו, לרוב הוא יעשה הכללות לגבי המפגינים (וייתכן שאפילו מטילים ספק בלגיטימיות של המחאה כצורת ביטוי דמוקרטי) המבוססות על מדגם קטן ולא ניתן להכללה של תנועת המחאה הגדולה יותר. כלומר, הקהל מניח שכל המפגינים עוסקים בפעולות המופיעות, כאשר זה לא המקרה עבור רוב המפגינים. ראינו דוגמאות שבהן סוג כזה של תשומת לב לתת-קבוצה קטנה של אנשים יכולה לדרדר תנועה. החשש הגדול יותר הוא שלאורך זמן הוא גם מוליד בוז חברתי למחאה וחוסר הכרה ביתרונות החיוביים שלה.

המלצה: ראשית, פעלו מתוך הנחה שמחאה בריאה לדמוקרטיה וכי עיסוק במחאה הוא סוג של ביטוי דמוקרטי וסימן לדמוקרטיה בריאה. שנית, לשים לב למפגינים לא אלימים, לאפיין את התנועה בצורה הוגנת ולהכיר במפגינים שאינם נוהגים באלימות על ידי שימת לב אליהם ולמניעיהם ומעשיהם. שלישית, להכיר מתי מתנהלות פעולות על ידי מי שאינם חלק מהתנועה (כפי שנראה מקובל במחאה הנוכחית).

בְּעָיָה: שריפת ניידת משטרה עשויה להיראות לא מובנת כשמסתכלים עליה מחוץ להקשר רחב יותר. האלימות נובעת מהתסכול הנובע מתחושת ההתעלמות. זה נובע מבעיות מתמשכות כמו גזענות, אי שוויון ויחס לא הוגן. אנשים מתוסכלים כשלא נותנים להם קול, כשהבעיות נמשכות וכשהמערכת מתעלמת או מדכאת מעמדות שלמים של אנשים. זה דוחף אנשים למחות כדי לנסות למשוך תשומת לב וליזום שינוי.

המלצה: אם קולות מקבלים תשומת לב רק כאשר מתרחשת מחאה אלימה, אז כנראה שאתה הולך לקבל יותר אלימות. ככלבי שמירה חברתיים, עיתונאים צריכים להתעניין בבעיות חברתיות על בסיס עקבי, לא רק כאשר מחאה אלימה מתפרצת. עליהם לשאוף להקדיש תשומת לב לקולות ולחששות מכל מגזרי החברה, במקום רק לקחת את המסלול הקל של עיסוק בעיתונאות של חגורת הילוכים העוסקת באג'נדה של בעלי כוח עילית.

עיתונאים צריכים לחשוב על מתן קולות לכל מגזרי החברה בתנאים רגילים (יותר מסתם בהקשר של יתד החדשותי של מחאה). אבל כאשר מתרחשת מחאה, עיתונאים צריכים לשים לב במיוחד לקולות המפגינים, לתת להם את ההזדמנות לנסח את תלונותיהם במילים שלהם. יתרה מכך, עיתונאים צריכים להכיר לא רק בכך שקולות אלה קיימים, אלא שהם לרוב מקור לשינוי חברתי חיובי.

לדוגמה, עם היתרון של 20/20 בדיעבד, רוב האמריקנים, כולל עיתונאים, יכירו את התרומה האדירה של התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-50 וה-60 בהבאת שינוי חברתי חיובי בארצות הברית. ובכל זאת, לעתים קרובות אנו לא מצליחים לזהות את הערך של פעולות כאלה כשהן מתרחשות בזמן אמת.

למידע נוסף על עבודתו של מקלאוד ועל מסגור תקשורתי של מחאה, קרא את המאמר האחרון מהאטלנטיק, תראה את זה סרטון מ-Vox, או לקרוא מאמר זה מאת עוזר פרופסור לעיתונות באוניברסיטת אינדיאנה דניאל קילגו.

מאמר זה פורסם במקור על ידי ה המרכז לאתיקה עיתונאית . הוא פורסם כאן מחדש באישור.