למה זה עבד: ניתוח רטורי של נאומו של אובמה על גזע

דיווח ועריכה

הועידה הלאומית של מורים לאנגלית (NCTE) הכריזה היום על יום לאומי לכתיבה. אני חוגג יום כזה. ההקדמה של הספר שלי 'כלי כתיבה' מדמיינת איך אמריקה עשויה להיראות ולהישמע אם נכריז על עצמנו כ'אומה של סופרים'. הרי מה מועיל חופש הביטוי אם אין לנו אמצעים להתבטא?

לציון היום הזה - ולכבוד מורים לאמנויות לשון בכל מקום - פוינטר מפרסם מחדש חיבור שכתבתי לפני כמעט עשור. זכור? זה היה באביב 2008 וברק אובמה התמודד לנשיאות. רבים מאיתנו תהו אם אמריקה מוכנה לבחור נשיא אפרו-אמריקאי (אדם עם השם האמצעי חוסיין).

כדי להפיג את הפחדים של כמה אמריקאים לבנים וכדי לקדם את סיכוייו להיבחר, ​​אובמה נשא נאום חשוב על הגזע באמריקה, נאום שזכה לשבחים אפילו על ידי כמה מיריביו. לאובמה הייתה/יש כישרון לשפה. הוא נואם מיומן. כדי לנטרל את היתרון הזה, יריביו - כולל הילרי קלינטון בשלב מסוים - יאפיינו את דבריו של אובמה כ'רטוריקה' ריקה - טריק שפה משוכלל.

אביב 2008 נראה לפני זמן רב כל כך. זמן רגע לפני המיתון הגדול. זמן רגע לפני עליית הרשתות החברתיות והטרולים שמנסים להרעיל אותם. תקופה שלפני שחיים שחורים אמרו שהם חשובים בצורה אסרטיבית יותר. זמן שלפני פייק ניוז היה משהו מסוכן יותר מאשר פיסת סאטירה ב'בצל'. זמן לפני שקולין קפרניק כרע ברך - למעט כשהיה עייף. זמן לפני שבעלי עליונות לבנים נושאי לפידים צעדו במשך הלילה בשרלוטסוויל, וירג'יניה.

זה מרגיש כמו הזמן המושלם להתחיל מחדש בשיחה על גזע. כדי להכין אותנו, בואו נסתכל שוב על דבריו של ברק אובמה לפני שהיה נשיא. בואו נסקור מה הוא אמר, ויותר חשוב, איך ולמה הוא אמר את זה. ניתוח הרנטגן שלי של הנאום הזה לא נועד כמילה אחרונה על אותו רגע היסטורי, אלא כהזמנה, פתח לחדר שבו כולנו יכולים להרהר על ההיסטוריה האמריקאית ועל השפה האמריקאית.

שיהיה לך יום לאומי נהדר בכתיבה.

* * *

לפני יותר ממאה שנה, המלומד והעיתונאי W.E.B. דובוי כתב פסקה אחת על איך חווים גזע באמריקה. למדתי יותר מ-112 המילים האלה מאשר מרוב המחקרים באורך הספר של הנושא:

אחרי המצרי וההודי, היווני והרומי, הטבטוני והמונגולי, הכושי הוא מעין בן שביעי, שנולד עם רעלה, וניחן במבט שני בעולם האמריקאי הזה, עולם שאינו מניב לו שום עצמי אמיתי. תודעה, אלא רק מאפשר לו לראות את עצמו דרך ההתגלות של העולם האחר. זוהי תחושה מוזרה, הכפולה הזו, התחושה הזו של התבוננות תמיד בעצמי דרך עיני הזולת, של מדידת נשמתו בקלטת של עולם שמתבונן בו בבוז משועשע וברחמים. אי פעם מרגישים את שניותו, - אמריקאי, כושי; שתי נשמות, שתי מחשבות, שתי השתדלות בלתי מפויסת; שני אידיאלים לוחמים בגוף אפל אחד, שכוחו העיקש לבדו מונע ממנו להיקרע לגזרים.'

נאמר רבות על הכוח והזוהר של נאומו של ברק אובמה ב-18 במרץ על גזע, אפילו על ידי כמה מהמתנגדים שלו. הדגש היה בנכונותו של הנואם לומר בפומבי דברים על גזע שממעטים לדבר כלל, אפילו בפרטיות, וברצונו המובע להעביר את המדינה למקום חדש וטוב יותר. הייתה תשומת לב גם למטרה המיידית של הנאום, שהיה להרגיע את המצביעים הלבנים שאין להם ממה לחשוש מקהילתו של כומר אפרו-אמריקאי לוהט, הכומר ג'רמיה רייט.

בין כל הפרשנות, עדיין לא ראיתי קריאת רנטגן של הטקסט שתראה את האסטרטגיות הרטוריות שהנואם והמחברים השתמשו בהן בצורה כה יעילה. כאשר נקלטים באוזן, האפקטים הללו פורצים דרכנו כמו שיר הרמוני. כאשר בודקים אותם בעין, המהלכים הללו הופכים ברורים יותר, כמו קריאת קטע תווים לשיר קשה ולבסוף זיהוי השינויים באקורדים.

ניתוח כזה, על אף שהוא מעניין כשלעצמו, עשוי להיות מעט יותר מסקרנות אקדמית אם לא היינו מודאגים כל כך בסוגיות השפה של השיח הפוליטי. הדעה הרווחת היא שהנשיא הנוכחי שלנו, למרות שהוא דיבור פשוט, מגושם בשפה. הוגן או לא, התפיסה הזו עוררה תקווה שהנשיא הבא שלנו יהיה איש תקשורת חזק יותר, אולי קנדי ​​או רייגן, שיוכל להשתמש בשפה פחות כדרך לאותת אידיאולוגיה ויותר כאמצעי להביא את החלקים הנבדלים של האומה ביחד. עיתונאים צריכים להקדיש תשומת לב רבה יותר לשפה הפוליטית מאי פעם.

כמו רוב קטעי הנאום הבלתי נשכחים, הנאום של אובמה נשמע טוב יותר ממה שהוא קורא. אין לנו דרך לדעת אם זה היה נכון לגבי נאום גטיסבורג של לינקולן, אבל זה בהחלט נכון לגבי נאום 'יש לי חלום' של ד'ר קינג. אם אתה מפקפק בקביעה זו, בדוק אותה. קרא את הנאום ואז לחוות אותו בסביבה המקורית שלו מדקלם בקולו מלא הנפש.

האפקטיביות של נאומו של אובמה נשענת על ארבע אסטרטגיות רטוריות קשורות:

1. כוחה של הרמיזה והאסוציאציות הפטריוטיות שלה.
2. הדהוד האורטורי של מבנים מקבילים.
3. ה'שתיים' של המרקם, אם להשתמש במונח השימושי של DuBois.
4. היכולת שלו לכלול את עצמו כדמות בנרטיב על גזע.

רֶמֶז
חלק ממה שגרם לנאומו של ד'ר קינג להדהד, לא רק עבור אנשים שחורים, אלא עבור חלק מהלבנים, היה המסגור שלו של שוויון גזעי במונחים פטריוטיים מוכרים: 'זה יהיה היום שבו כל ילדיו של אלוהים יוכלו לשיר עם חדשים. כלומר, 'המדינה שלי היא שלך, ארץ חירות מתוקה שלך אני שר. ארץ שבה מתו אבותיי, ארץ גאוות הצליינים, מכל צלע הר, תן לחופש לצלצל.'' מה שאחריו, כמובן, הוא הליטאניה הגדולה של קינג בטופוגרפיה איקונית הנושאת את המאזינים על פני הנוף האמריקאי: 'תן לחופש לצלצל מהמושלגים. הרוקי של קולורדו!...'

במסורת זו, אובמה מתחיל ב'אנחנו העם, על מנת ליצור איחוד מושלם יותר', ציטוט מהחוקה שהופך לפזמון חוזר המקשר בין חלקי הנאום. מה שמגיע אחר כך הוא 'לפני מאתיים ועשרים ואחת שנים', פתיחה שממקמת אותו במסורת של לינקולן בגטיסבורג וד'ר קינג באנדרטת לינקולן: 'לפני חמש שנים'.

בעמוד הראשון, אובמה מזכיר את המילים דמוקרטיה, הכרזת העצמאות, ועידת פילדלפיה, 1787, המושבות, המייסדים, החוקה, חירות, צדק, אזרחות לפי החוק, קלף, שווה, חופשי, משגשג, והנשיאות. זה לא ידוע כפי שצריך להיות שמנהיגים שחורים רבים, כולל ד'ר קינג, משתמשים בשני אופני שיח שונים כשהם פונים לקהל הלבן מול השחור, בורות שהובילה לחלק מההיסטריה על כמה מהדברים של הכומר רייט. הערות.

הלקסיקון הפטריוטי של אובמה נועד לנחם אוזניים לבנות ולהרגיע פחדים לבנים. מה שמונע מהנאום ליפול לים סוער של סיסמאות הוא שפה שחושפת, לא את האידיאלים, אלא את הכישלונות של הניסוי האמריקאי: 'הוא הוכתם בחטא הקדמון של העבדות של האומה הזו, שאלה שחילקה את המושבות והביאה את האמנה למבוי סתום עד שהמייסדים בחרו לאפשר לסחר בעבדים להימשך עוד עשרים שנה לפחות, ולהותיר כל החלטה סופית לדורות הבאים.' ו'מה שהיה צריך היו אמריקאים בדורות עוקבים שהיו מוכנים לעשות את חלקם... כדי לצמצם את הפער הזה בין ההבטחה של האידיאלים שלנו לבין המציאות של זמנם.'

שמא חזון אפל של אמריקה יתפכח מצביעים פוטנציאליים, אובמה חוזר לרעיונות מוכרים של היסטוריה לאומית, אידיאלים ושפה:

- 'מתוך רבים, אנחנו באמת אחד.'
- 'שרד דיכאון'.
- 'אדם ששירת את ארצו'
- 'בדרך של איחוד מושלם יותר'
- 'מידה מלאה של צדק'
- 'המהגר מנסה להאכיל את משפחתו'
- 'היכן שהאיחוד שלנו מתחזק'
- 'להקת פטריוטים חתמה על המסמך הזה'.

מַקבִּילוּת
תוך סיכון להזכיר את הזיכרונות הגרועים ביותר של שיעורי דקדוק, אני מזכיר את החוכמה שהבניות מקבילות עוזרות לסופרים ולנואמים להפוך את המשמעות לבלתי נשכחת. כדי לזכור איך מקביליות עובדת, חשבו על מונחים שווים כדי לבטא רעיונות שווים. אז ד'ר קינג חלם שיום אחד ארבעת ילדיו 'לא ישפטו לפי צבע עורם אלא לפי תוכן האופי שלהם'. (לפי תוכן האופי שלהםמקביל ללפי צבע העור שלהם.)

בחזרה לאובמה: 'זו הייתה אחת המשימות שהצבנו בתחילת הקמפיין הזה - להמשיך את הצעדה הארוכה של אלה שבאו לפנינו, צעדה למען צודק יותר, שווה יותר, חופשי יותר, אכפתי יותר ועוד אמריקה המשגשגת'. אם אתה סופר, זה חמישה ביטויים מקבילים בין 43 מילים.

ויש עוד הרבה:

'אולי לא באנו מאותו מקום, אבל כולנו רוצים לנוע באותו כיוון.' ״אז כשאומרים להם להסיע את ילדיהם לבית ספר ברחבי העיר; כשהם שומעים שאמריקה אפריקאית זוכה ליתרון בקבלת עבודה טובה או מקום בקולג' טוב בגלל עוול שהם עצמם מעולם לא ביצעו; כשאומרים להם שהפחדים שלהם מפני פשיעה בשכונות עירוניות הם איכשהו בעלי דעות קדומות, הטינה גוברת עם הזמן.' '...לחבק את עול העבר שלנו מבלי להפוך לקורבנות של העבר שלנו.'

שניות
אני יכול לטעון שהנאום של אובמה הוא מדיטציה על התיאוריה של דובוי על חוויה כפולה של גזע באמריקה. אין אזכור של DuBois או שתיים, אבל הכל נמצא שם במרקם. למעשה, ברגע שמתחילים בחיפוש, ראוי לציון כמה דוגמאות של דו-שניות זוהרות:

- 'דרך מחאות ומאבקים'
- 'ברחובות ובבתי המשפט'
- 'דרך מלחמת אזרחים ואי ציות אזרחי'
- 'אני בן של גבר שחור מקניה ואישה לבנה מקנזס'.
- 'לבן ושחור'
- 'שחור וחום'
- 'בתי הספר הטובים ביותר... המדינות העניות ביותר'
- 'שחור מדי או לא מספיק שחור'
- 'הרופא ואמא הרווחה'
- 'התלמיד לדוגמא ומכה הכנופיה לשעבר...'
- 'צחוק זועף ולפעמים הומור מגעיל'
- 'תקינות פוליטית או גזענות הפוכה'
'החלומות שלך לא חייבים לבוא על חשבון החלומות שלי'

שפה כזו מצליחה ליצור מתח וגם איזון, ובלי להיות משיחית יתר על המידה, מאפשרת לאובמה להציג את עצמו כבונה הגשרים, המיישב את הפער הגזעי באמריקה.

אוֹטוֹבִּיוֹגְרָפִיָה
קיימת נטייה מגונה בקרב מועמדים פוליטיים למסגר את סיפור חייהם כמאבק בעוני או בנסיבות קשות. כפי שציין פעם הסאטיריקן סטיבן קולבר לגבי מועמדים לנשיאות, זה לא מספיק להיות מיליונר ממוצע. כדי לפנות לאינסטינקטים פופוליסטיים, זה הופך להיות צאצא של 'מגדלי עזים' בצרפת.

בלי להתעכב על זה, אובמה מזכיר לנו שאביו היה שחור ואמו לבנה, שהוא הגיע מקניה, אבל היא הגיעה מקנזס: 'אני נשוי לאמריקאית שחורה שנושאת בתוכה את דמם של בעלי עבדים ועבדים - ירושה שאנו מעבירים לשתי בנותינו היקרות. יש לי אחים, אחיות, אחיינים, דודים ובני דודים, מכל גזע ומכל גוון, מפוזרים על פני שלוש יבשות, וכל עוד אני חי, לעולם לא אשכח שבשום מדינה אחרת על פני כדור הארץ אין הסיפור שלי אפילו אפשרי.'

המילה 'סיפור' היא חושפנית, שכן זה תמיד תפקידו של המועמד (כאחריות ותכסיס) לתאר את עצמו כדמות בסיפור מעשה ידיו. בנאומים, כמו בדושים, סיפורים נושאים כמעט תמיד משקל של משל, עם לקחים מוסריים.

הזכור ביותר, כמובן, הוא הסיפור בסוף הנאום - וזו הסיבה שהוא מופיע בסוף. זהו סיפורה של אשלי באיה, צעירה, לבנה, מתנדבת אובמה מדרום קרוליינה, שמשפחתה הייתה כל כך ענייה עד ששיכנעה את אמה שהארוחה האהובה עליה היא כריך חרדל ותענוג.

״בכל מקרה, אשלי מסיימת את הסיפור שלה ואז מסתובבת בחדר ושואלת את כל השאר למה הם תומכים בקמפיין. לכולם יש סיפורים וסיבות שונות. רבים מעלים נושא ספציפי. ולבסוף הם מגיעים לאדם השחור הקשיש הזה שישב שם בשקט כל הזמן. ... הוא פשוט אומר לכולם בחדר, 'אני כאן בגלל אשלי''.

במהלך רוב המאה ה-20, דמגוגים, במיוחד בדרום, זכו לתחזוקה פוליטית על ידי הצבת לבנים ושחורים של מעמד הפועלים זה מול זה. כמה מתאים, אם כן, שסיפורו של אובמה מצביע בכיוון ההפוך דרך גבר שחור זקן שחש כאב של אישה לבנה צעירה.

תיקון: גרסה קודמת של פוסט זה ייחסה באופן שגוי את המשפט 'אנחנו העם, כדי ליצור איחוד מושלם יותר' להכרזת העצמאות.

אימון קשור

• 

  שימוש בנתונים כדי למצוא את הסיפור: סיקור גזע, פוליטיקה ועוד בשיקגו

  טיפים/הדרכה לסיפור

• 

  חשיפת הסיפורים שלא סופרו: איך לעשות עיתונאות טובה יותר בשיקגו

  סיפור סיפורים