שקלול ההחלטה לפרסם האשמות חדשות נגד טראמפ

ג'סיקה לידס, אישה שהאשימה את דונלד טראמפ בתקיפה מינית, מגיעה לבניין מגוריה, יום רביעי, 12 באוקטובר 2016, בניו יורק. (צילום AP/ג'ולי ג'ייקובסון)

15 השעות האחרונות סיפקו שיעור בזמן אמת על האתיקה של פרסום האשמות חמורות עם בחירות בפתח.

יום רביעי בערב, הניו יורק טיימס ציטט אישה אחת שאמרה שדונלד טראמפ גישש אותה במטוס בתחילת שנות ה-80. אישה אחרת סיפרה ל'טיימס' שטראמפ נישק אותה על פיה ללא הסכמה ב-2005 במגדל טראמפ. ה'טיימס' לא מצא עדים נוספים לאירועים ולא היו דוחות משטרה.

יום רביעי מאוחר, מגזין 'פיפל' פרסם את החשבון בגוף ראשון של הסופרת נטשה סטוינוף על איך, בשנת 2005, טראמפ דחף אותה אל הקיר וכפה את 'הלשון שלו במורד גרוני' בזמן שהיא דיווחה על כתבה למגזין.

ו הפאלם ביץ' פוסט רץ סיפורה של אישה אחרת שאמרה שטראמפ גישש אותה לפני 13 שנים באתר הנופש של טראמפ במאר-א-לאגו בפלורידה. כמו שאר הסיפורים, לא היו עדים, שום דרך לאשר באופן עצמאי את מה שקרה.

ארבעת הסיפורים הללו מצביעים על דפוס שיאלץ כל ארגון חדשות להחליט כיצד לדווח על ההאשמות, מקור המידע ולקבוע סטנדרטים להתייחסות אליהם בשבועות הנותרים לפני הבחירות.

קורס NewsU קשור : כיסוי תקיפה מינית

טראמפ הכחיש בתוקף את ההאשמות. הוא איים לתבוע את הניו יורק טיימס אם הוא לא יחזור בו מהסיפור.

כשהסיפור התגלגל בחדשות הכבלים, התחלנו להעריך את ההחלטות שעומדות בפני חדרי החדשות כשהחליטו אם וכיצד לשדר את ההאשמות הללו. רשימת השאלות שכדאי לשקול כוללת:

• כמה זמן הם צריכים לצטט ולקשר לסיפורים המקוריים האלה בשמות הנשים?

• כמה משקל עליהם לתת לעובדה שבכל אחד מהמקרים החדשים הללו, הנשים הטוענות שנפגעו מוכנות להיקרא בשם?

• אם הם מדווחים על סיפור בפעם הראשונה, באיזו מידה הם חקרו את הלידים שלהם? הם הלכו לחפש מקורות, או שהם הגיעו אליך?

• עד כמה ברור לציבור שאין תיעוד רשמי של תביעות אלו, כמו דוחות משטרה?

• בהיעדר רישומים, מה על הכתבים לעשות כדי לבסס ראיות לטענות? לדוגמה, הניו יורק טיימס ראיין אחות של אישה שעבדה במשרד בניו יורק כשטראמפ גישש אותה. היא סיפרה על השיחה שקיבלה מאחותה שתיארה את האירוע. אמנם זה לא מוכיח את הטענה, אבל ראיונות מאששים כמו זה הולכים רחוק.

• האם עיתונאים שאלו נשים מדוע לא חשפו את האירוע קודם לכן כדי לקבוע תיעוד של מה שקרה? אם לא, הם פותחים את עצמם לשאלות מהציבור הרחב מדוע לא לחצו לקבל הסבר. עדיף לתת למאשים ולנאשם הזדמנות לענות על שאלות קשות.

• מי יכול לספק הקשר לגבי מדוע קורבנות לעתים קרובות לא מדווחים על התקפות כאלה, עד כמה הזיכרונות אמינים של אירועים כאלה ולהסביר את החוקים סביב תקיפה מינית?

• מה יודעים הכתבים על מהימנותו של מי שמטיל את ההאשמות? אמיתותם של המאשימים מוטלת בספק, ומידע מחייהם עשוי להשפיע על האמינות הסופית של הסיפור.

• כיצד ההאשמות הללו מתיישבות עם אחרות שטראמפ לא הכחיש? האמירות שלו עצמו?

• מה תהיה ההשפעה הסבירה של דיווח על ההאשמות? מה עלול לקרות אם תמנע את המידע?

• מה הטון והתוכן של כל גוף העבודה שלך המכסה מועמד זה?

• איך תסביר את קבלת ההחלטות שלך לציבור?

ההחלטה של ​​ה'טיימס' לפרסם האשמות נגד טראמפ דומה לקריאה שהשמיע הלוס אנג'לס טיימס ב-2003 לחשוף את האשמות של גישושים שהופנו נגד המועמד למשרת מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, רק חמישה ימים לפני הבחירות לריקול במדינה.

ה'טיימס' חקר את האשמות של שוורצנגר בהתעללות נשים במשך חודשים ומצא שש נשים שסיפרו על התעללות מינית על ידי שוורצנגר. שתיים מהנשים הרשו לעצמן להיקרא בשם. ארבעה לא. עד יום הבחירות, לאחר שהסיפור הראשון התפשט כמו אש בשדה קוצים, רשימת הנשים המטילות האשמות גדלה ל-16. אחת עשרה נשים זוהו בדפוס.

העורך של הלוס אנג'לס טיימס, ג'ון קרול, הסביר את החלטתו לפרסם את הטענות, תוך סיכום ההחלטות שעומדות בפני העיתון:

• פרסם אותו מאוחר בקמפיין. בהתחשב בתשוקות הבחירות, זה יגרום לזעקה נגד העיתון. לא הייתה לנו אשליה שזה יתקבל בחום.

• תחזיקו ותפרסמו אחרי הבחירות. זה יעורר כעס בקרב אזרחים שמצפים שהעיתון יתייחס אליהם כאל מבוגרים וימסור להם את כל המידע שיש לו לפני שהם מצביעים.

• לעולם אל תפרסם אותו. זה יכול להיות מוצדק רק אם הסיפור היה לא נכון או חסר משמעות.

במקרה של שוורצנגר, האשמות על התנהגות מינית לא היו חלק מהקמפיין עד שהלוס אנג'לס טיימס פירסם את הסיפור. העיתון גם הצליח לבחון את לוח הזמנים של המושל השואף כדי לאשר את הסיפורים עם כמה עובדות ידועות - גם אם לא היו עדויות ישירות לגישושים.

עורך הניו יורק טיימס, דין באקט, הגן על החלטת העיתון שלו לפרסם את הסיפור בהערות ל-CNN ביום רביעי בלילה. 'אני חושב שזה די ברור שהסיפור הזה נופל בבירור בתחום העיתונות בשירות הציבורי, ודיון בנושאים שעלו מהקלטת והערותיו מאז שעלתה', אמר.

הטיעון לכשירות החדשות נתמך בהכחשתו של טראמפ להאשמות על תקיפה מינית במהלך הדיון ביום ראשון בלילה. ההאשמות משתלבות גם עם הצהרותיו של טראמפ בהקלטה ידועה לשמצה, שבה אמר שהוא גישש ונישק נשים ללא הזמנה וברח מזה כי הוא 'כוכב'.

בינתיים, טראמפ כבר משתמש בסיפור כדי לצייר עיתונאים כמוטים, קורא לכתבה 'מזויף' ו'מיוצר'.

בשעות שלאחר שהטיימס פירסם את הסיפור, ארגוני חדשות החלו לחזור עליו ללא אימות עצמאי, נוהג נפוץ בתעשיית החדשות. CNN , ארצות הברית היום ו הוושינגטון פוסט קלט במהירות את הסיפור של הטיימס, ורבים אחרים הלכו בעקבותיו.

זה לא שונה מהסיפור של 2007 שהרס את הקריירה הפוליטית של ג'ון אדוארדס - אלא שהוא הגיע ממקור פחות מכובד. הנשיונל אנקווירר שבר את הסיפור, וכלי תקשורת אחרים ציטטו את ה-Enquirer. ההאשמות - כי אדוארדס הוליד ילד עם המאהבת שלו - התבררו בסופו של דבר כנכונות.

אז, בהתחשב בהיסטוריה הזו וההימור העומד על הפרק, מה עלינו לקבל לגבי ההחלטה של ​​הטיימס ללכת עם הסיפור?

המסקנה של אל טומפקינס

משקל הראיות לכך שטראמפ תקף נשים הולך וכבד מיום ליום. אבל הטענות הלא מוכחות בסבב הסיפורים האחרון אינן מספיקות כדי להצדיק סיפור שהיא אמרה, הוא מכחיש, שמספק מעט תובנה חדשה ואי אפשר להפריך את הנאשם - במיוחד עם הבחירות רק בעוד חודש. אם המקרים האלה, כמו הסיפור של LA Times מ-2003, היו החשיפה הראשונה של הציבור לנטייתו של מועמד לכפות את עצמו על נשים, הנושא היה דחוף יותר.

כמות הראיות ההולכת וגדלה מספיקה כדי לגרום לאדם סביר לומר 'אולי, כנראה, אני מאמין, על סמך הניסיון שלי הדברים האלה קרו.' אבל בעיתונאות, זה לא אמור להספיק כדי לתייג אדם כמתעלל מיני.

ארגוני חדשות המדווחים על הסיפור הזה צריכים לספק גילוי נאות לגבי מה שהם יודעים, מה הם לא יודעים, איך הם יודעים את זה, מה הם יודעים על המניעים של המקור ומה הם עשו כדי לאמת את הסיפור.

המסקנה של קלי מקברייד

כמו בלוס אנג'לס טיימס ב-2003, לארגוני חדשות העוסקים בהאשמות של הטרדה מינית נגד טראמפ יש היום סטנדרטים גבוהים שהם חייבים לעמוד בהם לפני שהם יוצאים לדפוס.

מאשימים בעלי שם הם קריטיים לאמינות. דיווח נוסף המוודא שהמאשימים צפויים להיות במקום שבו הם הצטלבו עם טראמפ הופך אותם לאמינים יותר. הצגת צעדי הדיווח הללו לציבור, כמו שעשתה כתבת People נטשה סטוינוף, הופכת את ארגון החדשות לאמין יותר.

לבסוף, קריטי גם קיום מקורות נוספים בשם שעמם שיתפו המאשימים דיווח על התקיפה, כפי שעשה הניו יורק טיימס בציטוט בריאן ווב, אחותה של רייצ'ל קרוקס, שנזכרה בשיחת הטלפון של אחותה מיד לאחר מכן. בעוד שנשים רבות המותקפות אינן מספרות לאיש, רבות אחרות חולקות פרטים מסוימים.

זה עשוי להיות מפתה עבור ארגוני חדשות לדווח או לחזור על האשמות אלו או דומות על התקפות העבר של טראמפ על נשים מבלי לנקוט בצעדים אלה. אמנם מכביד, אבל חשוב לא להצטופף בלי לעשות את העיתונות שנותנת לטענות אמינות ומאפשרת לציבור לראות את הדיווח החקירתי סביב ההאשמות.