היינו להקת הזאבים: איך כלי התקשורת של הצהובונים בניו יורק לא העריכו נכון את המקרה של סנטרל פארק ג'וגר

גרגורי פרי מרים שלט כשהוא מפגין מול בית המשפט העליון של מנהטן, יום שני, 21 באוקטובר, 2002, בניו יורק. שופט בית המשפט העליון של המדינה, צ'ארלס טג'אדה, נתן לתובעים עד ה-5 בדצמבר להשלים את הדו'ח שלהם בשאלה האם יש לבטל את הרשעותיהם של חמישה גברים באונס והכאה הידוע לשמצה של רץ סנטרל פארק ב-1989. (צילום AP/רוברט מסיאה)

הכתב הוותיק של העיר ניו יורק, מורי וייס, היה בחדר החדשות של 'ניו יורק פוסט' ב-20 באפריל 1989, כאשר הגיעה הודעה ממחלקת המשטרה שאישה התגלתה שנאנסה, הוכה באכזריות וכמעט מתה בסנטרל פארק בלילה הקודם. וייס היה ראש לשכה בניו יורק דיילי ניוז, ועבד מחוץ למרכז המשטרה, אבל ב-1986 הוא החליף נייר ותפקיד.

כעורך שותף המתמחה במשפט פלילי ואכיפת חוק, הסיפור היה שלו לעבוד. מה שהם שמעו, הוא זוכר, היה שלשוטרים הייתה קבוצה של ילדים שחורים ולטיניים מהארלם במעצר. הסיפור היה שהילדים היו במסע פשע כלשהו ברחבי הפארק.

'שמענו את המילה' התפרעות ,' כמו ילדים 'מתפרעים' בפארק', אומר וייס. 'זו הייתה השאלה הראשונה. מה הפרא הזה?'

אז התקשר וייס למקור, מפקד רצח במנהטן, שאיתו היה מיודד. המפקד (ששאל וייס נשאר חסר שם) עזר לו בעבר. עוד בשנת 1986, אישה צעירה בשם ג'ניפר לוין נמצאה מתה בסנטרל פארק. בעיתונות, האיש שהודה בסופו של דבר בהריגתה נחשב ' The Preppie Killer .' המפקד העביר את הודאתו של וייס הרוצח.

הפעם הגורם עשה לו טוב יותר: הוא מסר את הטלפון לאחד החשודים והורה לו לדבר עם וייס.

'הוא אמר לו שאני המפקד שלו במרכז העיר', אומר וייס.

הסקופ (שהפך לכתבה ב-23 באפריל עם הכותרת 'תפוס אותה: הסיפור המצמרר של החשוד על אונס והשתוללות') הציג דילמה אתית עבור וייס, שלא רצה להדפיס משהו שיחשוף את חברו. זה היה גם מבשר לבאות: לאורך כל מקרה הג'וגר, העיתונות בצהובונים, נואשת לפרטים בעיצומו של סיפור שובר, נהנתה מיחסים נעימים ואמון עם המשטרה.

בזמן שוויס שקל איך לשחק את הראיון הבלעדי שלו, כתבים מכל רחבי העיר ירדו למתחם הסנטרל פארק.

'זה היה צונאמי תקשורתי', אומר ראש לשכת המשטרה לשעבר של ניו יורק דיילי ניוז, דיוויד קרייצ'ק. 'זה היה כל כך תחרותי. הדסק העירוני דרש מאיתנו להמציא פרטים שלא היו לכתבים אחרים'.

האישה, בנקאית השקעות לבנה, בת 28, נודעה בשם 'הג'וגר בסנטרל פארק'. הבנים כונו 'להקת הזאב', והפכו במהרה לסמלים של האיום הפלילי שהניו יורקרים הלבנים חשו שכבשו את עירם.

גרגורי פרי מרים שלט כשהוא מפגין מול בית המשפט העליון של מנהטן, יום שני, 21 באוקטובר, 2002, בניו יורק. שופט בית המשפט העליון של המדינה, צ'ארלס טג'אדה, נתן לתובעים עד ה-5 בדצמבר להשלים את הדו'ח שלהם בשאלה האם יש לבטל את הרשעותיהם של חמישה גברים באונס והכאה הידוע לשמצה של רץ סנטרל פארק ב-1989. (רוברט Mecea/AP)

תוך 18 חודשים הם נשפטו והורשעו, וכל אחד ריצה בין שש לשמונה שנות מאסר. אבל ה-'Central Park Five' זכו לשחרור ב-2002 לאחר שאנס ורוצח מורשע בשם מטיאס רייס הודה בפשע - וה-DNA שלו תאם לזה שנמצא על הג'וגר, שעד אז זוהה בתור טרישה מיילי .

הסיפור של איך כל זה קרה הוא הנושא של ספר חדש מאת הסופרת שרה ברנס. ' הסנטרל פארק חמש: כרוניקה של עיר פראי ' מספר את הסיפור על איך המשטרה והתובעים התעלמו מהצהרותיהם הסותרות של הנערים ומהעדר המוחלט בראיות פיזיות במה שברנס מתאר כעיוות דין חמור, שדורבן, לפחות חלקית, על ידי התקשורת הצהובונית של העיר ניו יורק, 'שהנורא שלה. הכותרות עודדו את החיפזון המקורי לשיפוט'.

כמובן, כותרות מפחידות הן מה שעושים הצהובונים. ב-3 ביוני השנה, כששוטרים עצרו גבר בגין תקיפה מינית של אישה מבוגרת באפר איסט סייד, ה-Daily News פרסמה את תמונתו של הגבר על השער לצד הכותרת 'חלאת כדור הארץ'. בזמן שהייתי כתב עצמאי ב-Post ביוני 2009, העיתון פרסם את הכותרת 'מלחמת טורבן' בכתבת שער על ההפגנות על הבחירות באיראן. שאלתי את העורך שלי על זה למחרת, וציינתי שהאיראנים לא לובשים טורבנים. הוא משך בכתפיו, 'כן, אבל הקוראים שלנו לא יודעים את זה.'

קראג'יצ'ק אומר שאותו סוג של גישה רשלנית הייתה בתוקף ב'דיילי ניוז' במהלך מקרה הג'וגר: 'האם הייתה אי פעם שיחת חדשות על חפים מפשע עד שהוכחה אשמתו? לא.'

ג'ים דווייר, כתב ב'ניו יורק טיימס' שהיה בעל טור בניו יורק ניוזדיי ב-1989, מצא את אותו הדבר נכון בקרב עמיתיו: 'אני לא זוכר שהיו הרבה הרהורים על האמת'.

כמו ערים אמריקאיות רבות, ב-1989, ניו יורק הייתה נתונה באחיזתו של גל פשע שאין שני לו: בשנה שלאחר מקרה הג'וגר, שיעור הרצח הגיע לשיא של קצת יותר מ-2,000 מקרי רצח, כמעט פי ארבעה ממה שהוא היום.

'יכולתי להתעורר כל יום ולכתבים שלי ולי היו בממוצע שישה או שבעה גופים שונים שיכולנו לכתוב עליהם', אומר קרייצ'ק. 'כתבים, בכלל בעיר, האמינו שהמשטרה לא מסוגלת לעשות שום דבר בעניין הפשע'.

אבל כתבי פשע יומיומיים לא יכולים לעשות את עבודתם מבלי להסתמך במידה רבה על אכיפת החוק.

'המשטרה היא המחברת של רוב סיפורי הפשע ותפקידה של העיתונות הוא לרוב תפקיד סטנוגרפי', אומר דווייר.

במקרה של הג'וגר, הסיפור שהגיע ממטה המשטרה היה פשוט ומחריד: קבוצת הנערים במעצר הודתה שאנסה וכמעט הרגה את מיילי במהלך טיול 'פרוע' בפארק באותו לילה. בלי לדעת את הפרטים שיתפרסמו מאוחר יותר - כמו העובדה שמיילי איבדה יותר מ-75% מדמה במהלך התקיפה, אך לאף אחד מהנערים לא היה דמו - הכתבים רצו עם החשבון.

'אין לנו מדחום טוב לסיקור ניואנסים ברוב המצבים, ובמיוחד מול פשע נורא באמת', אומר דווייר. 'היה נרטיב שנחצב בגרניט בשעות הראשונות והשאר רדף אחרי פרטים'.

אבל אפילו כשכתבים מצאו פרטים על הנערים שלא התרוצצו עם הדיוקנאות שהמשטרה ציירה, קטעי הסיפור האלה נקברו מתחת לציטוטים מעוררי פחד ('אף אחד מאיתנו לא בטוח' צרח בעמוד הראשון של הפוסט ב-24 באפריל ), מאמרי מערכת הקוראים להחזרת עונש המוות, ואנקדוטות שמקורן בעילום שם ששיחקו בתדמיתם של הנערים כמפלצות.

לדוגמה, המשטרה אמרה לכתבים שהנערים צחקו ושרו את 'הדבר הפראי' של Tone Loc במתחם בזמן שהם ממתינים לחקירה.

'זה היה פרט שהחלפנו עליו', אומר קרייצ'ק. אבל במבט לאחור, הוא מבין שההתנהגות של הבנים הייתה הגיונית.

'הם חשבו שהם נעצרו על התנהגות הפרת סדר... אבל לקחנו את זה בתור, 'אוי, החיות האלה, שרות ומתמוגגות אחרי שעשו את הדבר הנורא הזה''.

כשקוראים שוב את הסיקור, קל לראות שהטירוף והפחד החלו במהירות להכשיל את ההגיון העריכה. הנערים, כולם בני 14 עד 17, תוארו על ידי כתבים וכותבים כאחד כ'צמאי דם', 'בעלי חיים', 'פראים' ו'מוטציות אנושיות'.

ב-23 באפריל, כתב הפוסט פיט המיל כי הנערים במעצר הגיעו 'מעולם של קראק, רווחה, אקדחים, סכינים, אדישות ובורות... ארץ ללא אבות... לרסק, לפגוע, לשדוד, לדרוך, לאנוס. האויבים היו עשירים. האויבים היו לבנים.'

אבל בעמוד הנגדי, העיתון הדפיס את הראיון הבלעדי של וייס עם אחד החשודים שציטט את הנער שאמר שהם לא בחרו קורבנות על סמך גזע, ושרוב האנשים שהם כיוונו במהלך הפרקים ה'פרועים' הללו היו 'שחורים ו ספרדית.' במקום אחר בעיתון באותו היום, אביו של אנטרון מקריי תואר על ידי השכנים כ'קפדן'.

ברמה מסוימת, העיתונות טעתה ב-1989 כי המשטרה טעתה.

'ככתב, אתה מדווח על הראיות שהתובע אומר שיש לו', אומר וייס. 'הילדים רואיינו. הם הודו. ההורים שלהם היו שם'.

עשרים שנה מאוחר יותר, וייס וכתבים אחרים על פעמיו היו כנראה מודעים למחקר על תדירות הודאות שווא - במיוחד הודאות שווא של חשודים מתחת לגיל 21 - ויכלו להשתמש בידע הזה כדי לחקור את הקו המשטרתי. אבל ב-1989, כשהמועדים היומיים נמוכים, בדיקה כפולה של פרטי הצהרת אשמה מושבעת לא נראתה כמו שימוש מושכל בזמן.

וכפי שדווייר הסביר בחודש שעבר באירוע של בית הספר למשפטים בקרדוזו בנושא, הסיפור שהמשטרה סיפרה 'היה הגיוני להרבה אנשים'.

'אני לא מרגיש שזה מקרה שבו [טעינו]', אומר וייס. 'אני לא זה שחקר אותם או מצא אותם אשמים'.

עם זאת, וייס רואה את הסיקור כנפל לתוך דפוס ההיסטריה התקשורתית על פשע נגד פלח מסוים באוכלוסייה: 'האם תוכל לטעון שאם היא לא הייתה לבנה, או שזה היה קורה בברוקלין, זה לא היה קורה. לא קיבלת את אותו כיסוי? כן. אבל מי, מה, איפה ומתי משנה כל סיפור'.

Krajicek, לעומת זאת, אומר שיש לו 'הרבה חרטות' על האופן שבו העיתונות טיפלה בסיפור החמישייה של סנטרל פארק.

'כמו הרבה אנשים שנכנסו לעיתונאות אחרי ווטרגייט, האמנתי שאני נכנס לעיתונאות כדי לעבוד לטובת הכלל', הוא אומר. אבל המקרה הזה שינה את זה, וקראייצ'ק עזב עד מהרה את הדיווח היומי. 'הבנתי שאני כנראה לא עושה משהו לטובת הכלל.'

תיקון: גרסה קודמת של מאמר זה אפיינה חילופי דברים בין מורי וייס למקור.