דעה: מדוע האיסור על 'בתה של הודו' רע לעיתונאות

אַחֵר

החלטת ממשלת הודו ל לאסור את הסרט התיעודי של ה-BBC 'הבת של הודו 'על האונס הקבוצתי האכזרי באוטובוס בניו דלהי ב-2012, המדינה מפולגת.

יוצרת הקולנוע הבריטית לסלי אודווין נאמה במסיבת עיתונאים על סרטה התיעודי 'הבת של הודו'. (צילום AP/אלטף קדרי)

בנוסף לחששות לגבי צנזורה, ישנן גם שאלות לגבי גישה עיתונאית. הממשלה אמרה שהיא אוסרת את הסרט מכיוון שהוא נותן לאחד מהאנסים במה לדעותיו ועלול ליצור 'בעיית חוק וסדר'.

ב ראיון שהוצג בסרט, אחד האנסים , שעומדת כעת בפני גזר דין מוות, לא מגלה חרטה ומאשימה את מותה של הקורבן בהחלטתה להשיב מלחמה. התומכים באיסור חוששים שהוא עלול להוביל ל'פשעי העתק'.

אלה התומכים בשידור הסרט בהודו - כולל אני - מקווים שהוא יתחיל שיחה על נושאי טאבו, יאלץ התבוננות פנימית על תת-תרבות המטפחת הטיה מגדרית כזו, ובעיקר, שהוא יעורר מודעות לגבי זוועות שבוצעו אבל לעתים קרובות לא דווח.

הסרט התיעודי מציג לא רק את נקודת המבט של האנסים, אלא את הוריה של ג'יוטי סינג, הילדה שנאנסה. זה מראה את המפגינים שדורשים צדק ואת המדינה מתכנסת מאחורי סינג.

אתיקה ונושאים פגיעים

כשקראתי נקודות מבט שונות ברשתות החברתיות, נזכרתי בדיון שהיה לנו בשנה שעברה במהלך סדנת פוינטר שנערכה בשלוש ערים הודיות.

הנושא היה אתיקה ועיסוק בנושאים פגיעים. החדר היה מחולק באופן דומה לגבי איך לכסות אונס ואלימות. היו שחשבו שכיסוי אונס יוביל ליותר אונס. חלקם, בעיקר נשים, היו בעד סיקור אונס כדי לשנות את תרבות הקורבנות. הם חשבו שדיווח רב יותר על פשעים אלו עלול להוביל להגברת האמפתיה לקורבנות מצד הציבור, ולשינויים באכיפת החוק ובמערכת המשפט.

איסור על ספרים, סרטים או נאומים שנויים במחלוקת היא כבר מזמן טקטיקה ממשלתית לדיכוי חופש הביטוי ולהגביל את הביקורת. אזרחים הודים יש זכות למידע , וחופש הביטוי והמידע הוא מרכזי בדמוקרטיה.

הממשלה מפקפקת כעת במסמכי ההרשאה שהשיג יוצר הסרט כדי לקבל את הראיון בבית הכלא ובוחנת נהלים לגישה לאלה שנמצאים בכלא, מה שעלול ליצור תקדים מסוכן.

זה עלול למנוע מעיתונאים לשמור על 'משמרת הכרחית על מכשירי הממשל ולהפוך את הממשלה אחראית יותר לנשלטים', שזו המטרה העיקרית של חוק הזכות למידע של הודו .

הפוטנציאל לשינוי

בכל הנוגע לטיעון לגבי אונס מוגבר, העובדה היא שחלה עלייה במספר האונסים בהודו. הסטטיסטיקה הלאומית לתיעוד פשע מראים 93 נשים נאנסות בהודו מדי יום . והתעללות מינית בילדים מתרחשת ב רמות מחרידות והוא מדווח בצורה לא מסיבית.

אבל לסרטים היסטורית תפקיד עצום בשינוי הלכי הרוח בהודו. סרטים בדיוניים מלפני חצי מאה, הראו לעתים קרובות את המוצא היחיד של אישה שנאנסה היה להתאבד כדי להימנע מבושה לכבוד משפחתה או להתחתן עם האנס. הסרט משנת 1980, 'Insaaf ka Taraju', או 'סולמות הצדק', שינה זאת בכך שהציג גיבור שמסרב לאפשרויות הללו. היא נלחמת ומפסידה בתיק נגד האנס, שבאופן מזעזע ממשיכה ואונסת את אחותה הצעירה. הגיבורה פונה בסופו של דבר לצדק ערני. כמו 'הבת של הודו', 'סולמות הצדק' היה שנוי במחלוקת, אבל הוא שינה את הדיאלוג לגבי איך ההודים מגיבים לקורבן אונס.

נשים הודיות מוזהרות מילדות כיצד להגן על עצמן - הגבל את הטיולים שלך, אל תנדנד את הסירה, קבל את הנסיבות שלך, תכסה את עצמך. אנו, כהודים, מאתגרים את ההנחות הללו בכל רמה והתקדמנו עצום. הסרט התיעודי מציג נשים יוצאות במטמונים כדי לדרוש צדק, יחד עם גברים.

מכיוון שאיננו יכולים להיות ערניים, אנו כעם מתורבת צריכים לנהל דיאלוג בונה ולהעלות את המודעות לנושא הזה. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו גברים רואים נשים, לשנות את האופן שבו נשים תופסות נשים ואת האופן שבו משפחות מגדלות את ילדיהן. אנחנו צריכים לשנות את עמדות המשטרה, שמנציחות את מיתוס 'הבושה לאישה' על ידי הרתעת נשים לדווח על אונס. עלינו לשנות חוקים כדי לשקף את מעמדן השוויוני של נשים בהודו ולספק את המשאבים הדרושים להן כדי להגן על עצמן.

איסור על 'הבת של הודו' מנציח עוד יותר תרבות של בושה. האנס גדל בתרבות שאינה מודעת לכך שאישה לא אמורה פשוט להתרווח ולהשלים עם אונס. הסרט אינו פלטפורמה לדעותיו - הוא גילוי מזעזע של הטיות שורשיות עמוקות בתוך התרבות של הודו.

הסרט התיעודי יוביל למודעות ולדיון נוסף, לא יגרום לעלייה במספר האונסים. זה יראה שאנחנו מאתגרים את המושגים האלה ומשנים את התרבות. אפשר רק לקוות שזה יביא גם לעלייה בדיווחים על אונס ככל שיותר ויותר נשים שוברות את מעגל הבושה.