הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט מושכים כל אחד יותר קוראים דיגיטליים בתשלום מכל אתרי האינטרנט המקומיים, כך מצא דו'ח חדש

התוצאה מחזקת את הרעיון של רמה גבוהה של תשומת לב הקהל לארגוני חדשות לאומיים לעומת מקומיים.

(Shutterstock)

פער הקהל הדיגיטלי בין עיתונים לאומיים גדולים בארה'ב לבין עמיתיהם המקומיים הופך לתהום, על פי דו'ח החדשות הדיגיטליות השנתי של מכון רויטרס באוניברסיטת אוקספורד.

הסקר של רויטרס, מקור סטטיסטי מוביל שפורסם ביום שלישי, הוא בינלאומי בהיקפו, אך פתח שאלה לקוראים בארה'ב שמשלמים עבור חדשות דיגיטליות לגבי הפרסומים שהם ניגשים אליהם. שלוש התוצאות המובילות:

1. ניו יורק טיימס (39%)
2. וושינגטון פוסט (31%)
3. מקומי (30%)

הסופר הראשי ניק ניומן שלח לי דוא'ל שהמדד כולל גם מנויים דיגיטליים בלבד וגם מנויים דיגיטליים בדפוס, ואינו מבדיל בין תשלום מלא להצעות ניסיון. וזה נעשה בינואר ופברואר, לפני שהמנויים המקומיים עלו כאשר פרסומים סיפקו לקהילות שלהם כיסוי מגיפה.

ובכל זאת, התוצאה מחזקת את הרעיון של רמה גבוהה של תשומת לב לאומי מול מקומי. יש להניח שזה משקף את צוות העובדים הגדל ב'טיימס ופוסט' מכיוון שהמחסור הכספי מאלץ פרסומים אזוריים לצמצם את מספר העורכים והכתבים ואת נפח הסיקור שלהם.

לשאלה זו, כתב ניומן, הקבוצה שלו סקרה שתי מדינות אחרות ומצאה טווח בולט:

בנורבגיה אנו רואים 64% אומרים שהם מנויים לעיתון מקומי (חדשות מקומיות מוערכות במידה רבה יותר בנורבגיה ויש מסורת ארוכה של מנוי). בעוד שבבריטניה רק ​​קומץ מהמשיבים שלנו אמרו שהם מנויים לעיתון מקומי (5%). אז הבדלים גדולים (קשורים) בחלקם להתעניינות בחדשות מקומיות ובחלקם לאסטרטגיות של המו'לים עצמם.

הייתי אומר שהממצא של רויטרס הוא נקודת נתונים אחת מני רבות כדי לבדוק אם הטיימס והפוסט משגשגים על חשבון ארגונים מקומיים בבעיה. שני הארגונים בהחלט טוענים על עיתונאים ויכולת לספר סיפורים בווידאו, מיפוי דיגיטלי, מסדי נתונים ועוד מגוון תכונות.

ל'טיימס' יש 1,700 בחדר החדשות שלו, לפוסט לפחות 800.

הטיימס בבעלות ציבורית מדווחת על גידול מנויים דיגיטליים במאות אלפים בכל רבעון. כעת יש לו סך של 6 מיליון, סופרים את התשבצים והבישולים שלו. פוסט בבעלות פרטית לא מדווח את הנתונים שלו אבל הערכה סבירה היא 2 מיליון .

עם זאת, ראיות אחרות אינן חד משמעיות לגבי האם חלק גדול מהרווחים הללו בא על חשבון נקודות מכירה מקומיות. לא ראיתי הדגמה שמספרים גדולים מורידים מנויים מקומיים לטובת מנויים ארציים.

הדיווח של ניומן לא היה עגום על הדחף לבנות מנויים דיגיטליים בתשלום באתרי העיתונים המקומיים. הוא אמר לי ש-130 חנויות מקומיות שונות הוזכרו במדגם של 584 משיבים. כמו כן, הדו'ח מציג נתונים על האופן שבו ניוזלטרים, פודקאסטים ווידאו מרחיבים את טווח ההגעה של עיתונות דיגיטלית במדיה מדור קודם.

חלק נפרד של הדו'ח עם מדגם רחב יותר של מדינות מספק נתונים בולטים על הקיטוב התקשורתי בארה'ב בתגובה לשאלה, 'אני חושב שאתה יכול לסמוך על רוב החדשות, רוב הזמן', ארה'ב הייתה ברבעון התחתון של 40 מדינות. (פינלנד הייתה הראשונה.)

לעומת זאת, ארה'ב הייתה קרובה לפסגה במידה של דאגה לגבי חדשות מזויפות. (ברזיל הייתה הגרועה ביותר.)

הדוח מגיע למסקנה כי מותגי חדשות, עם דילול נוסף של תשומת הלב המועברת לפלטפורמות המדיה החברתית הגדולות, מתמודדים עם טיפוס עלייה להכרה, במיוחד בקרב צרכנים צעירים יותר. למרות זאת:

למרות זאת, יש כמה סימנים של תקווה. משבר ה-COVID-19 הוכיח בבירור את הערך של חדשות מהימנות לציבור, אך גם לקובעי מדיניות, חברות טכנולוגיה ואחרות שיכולים לפעול לתמיכה בתקשורת חדשותית עצמאית.

ניתן לגשת לתקציר הדוח כאן .

ריק אדמונדס הוא אנליסט עסקי המדיה של פוינטר. ניתן ליצור איתו קשר במייל.