האם מגזין יכול לחיות לנצח? סיינטיפיק אמריקן, בגיל 170, נותן לזה הזדמנות

המגזין הוותיק ביותר שמתפרסם ברציפות בארצות הברית, Scientific American, מציין השבוע את יום הולדתו ה-170 - סיבה לחגיגת קידום מכירות במשרדיו בניו יורק ביום רביעי בערב וגם הזדמנות להסתכל על סודות הכותרת לאריכות ימים.

כדי להיות קצת דרוויניסטי, לפרסום היה רעיון חזק ומתמשך מההתחלה, תקוע ברעיון הזה לטווח הארוך, אבל גם הסתגל עם וריאציות ככל שהזמנים השתנו.

מרייט דיכריסטינה

את הגיליון הראשון ב-1845, העורכת הראשית, מרייט דיכריסטינה, הזכירה לי בראיון טלפוני, שנשא ככותרת משנה, 'העוזר של תעשיה וארגונים, וכתב עת לשיפורים מכניים ואחרים'.

ערכת המדיה הנוכחית טוענת כי לתמהיל האקלקטי של הקוראים של סיינטיפיק אמריקן, 'לכולם יש דבר אחד במשותף - צמא לפתרונות חזון, אופטימיים ומבוססים מדעיים בעולם מלא במורכבות ומוכתם'. אותה נקודה כמו ב-1845 אבל עם סיבוב של המאה ה-21.

זה מציב את המגזין באותה משפחת עילית כמו האקונומיסט, ה'אטלנטיק' ונשיונל ג'יאוגרפיק, אך עם ההתמקדות החדה במיוחד במדע ובכתיבה נגישה שחודדה לאורך השנים.

לא שהכל עבר חלק עבור Scientific American:

• המגזין, שנולד כשהעידן התעשייתי השתרש, נמכר לאחר 10 חודשים בלבד, בהשגחה ליזם שהפך אותו גם למסלקה לבקשות פטנטים בשאר המאה ה-19.
• כשהמגזין דשדש מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ג'רארד פיל ושני משתפי פעולה תכננו להשיק מגזין מדעי חדש. הם קנו במקום את Scientific American והמציאו את הפורמט הנוכחי שלה.
• בעוד שקהל המודפס נשאר יציב בשש השנים האחרונות והייחודיים הדיגיטליים גדלו פי ארבעה, הפרסום בדפוס הלך והצטבר. גיליון אוגוסט שוקל 92 עמודים דקיקים עם 14 עמודים של מה שנראה כמו מודעות בתשלום ועוד 4 של מודעות בית.

גם בניסיון לבנות קהל רחב עוד יותר לסיינטיפיק אמריקן, דיכריסטינה רואה את התפיסה הציבורית כבעייתית. מי שאינם קוראים עשויים לחשוב שהמאמרים הם חומר באיכות גבוהה, אך הם מופנים לאלה שהצליחו בכימיה של מיקום מתקדם. 'למעשה, אני חושב שאנחנו ההיפך מהסתמיות. הייתי מכנה (התוכן) חיוני'.

כראיה אנקדוטית, דיכריסטינה מציעה שקהל הקוראים של האתר המקוון הראשי של סיינטיפיק אמריקן 'הוא כמעט 50-50 גברים/נקבות. זה מצביע על כך שלמאמרים שאנשים דואגים להם ומגיעים אלינו יש משיכה רחבה, במיוחד אם מסירים את המחסום של (זה להיות) 'מדע''.

מלבד חיפוש אחר סיפורים הנוגעים ל'מדע כבסיס' לפתרונות 'לדברים שהעולם הכי אכפת מהם' כמו שינויי אקלים ובריאות, דיכריסטינה שומרת על מסורת של פייל שכמחצית מהמאמרים נכתבים על ידי מדענים ולא עיתונאי מדע.

איינשטיין כתב ל-Scientific American בשנת 1950. בפתק מקסים עם הגשתו נכתב, 'המאמר קצת ארוך ולא ממש קל לתפיסה. לכן אני לא צריך להיות נדהם אם אתה מוצא את זה לא מתאים לפרסום במגזין שלך.'

מקס פלאנק כתב מאמר על התיאוריות של איינשטיין ב-1910, הרבה לפני קבלתן הכללית. המגזין גם נתן חסות לתחרות חיבורים בסך 5,000 דולר בשנת 1920 עבור ההסבר הברור ביותר של תורת היחסות לקהל הדיוט. מיקור המונים לפני זמנו, אמרה דיכריסטינה.

הגושים האלה מופיעים כולם במאמר המבוא שלה לגיליון מיוחד של ספטמבר על איינשטיין והתיאוריות שלו.

באשר לעריכת מדענים, דיכריסטינה הציעה את המחשבות הבאות: 'גם מדענים הם אנשים. חלק כותבים טוב, חלק לא כל כך טוב. מאמרים בדרך כלל היו סקירה כללית של תחום, וזה היה בסדר. כעת אנו מעודדים אותם להיות יותר כמו מדריך טיולים לאזור שאתה אולי לא מכיר. זה יכול להיות כמו סיפור בלשי - 'היתה לי שאלה בוערת והנה מה שעשיתי (כדי לפתור אותה)''.

'ואנחנו צריכים לעזור במבנה', הוסיפה דיכריסטינה, מכיוון שמדענים רגילים לסגנון כתב עת אקדמי עם תקציר בהתחלה ומוסכמות אחרות שאינן ידידותיות לסיפור מרתק.

ניתוח הקהל של המגזין מגלה שרק 3.6 אחוזים הם בעצמם מדעני מחקר (יותר אם סופרים מהנדסים, מתמטיקאים ומדעני מחשבים). קבוצות גדולות בהרבה הן מנהלי C-suite (19 אחוז) ואנשי מקצוע ומנהלים (45 אחוז). בסיס המנויים כולל גם שפע של פילנתרופים/פעילים - מביל גייטס ועד מיה פארו - שמחפשים מטרות גדולות לממן.

סיינטיפיק אמריקן נמכרה למוציא לאור הגרמני Holltzbrinck ב-1986 והתמזגה ב-2009 לתוך קבוצת הוצאת טבע (אחרת מורכבת מכתבי עת וספרים אקדמיים). היא טוענת שכ-450,000 מנויים בתשלום, 3.5 מיליון קוראי דפוס וטאבלטים ו-5.5 מיליון מבקרים חודשיים ייחודיים למהדורות הדיגיטליות שלה. תת הדפסה מבוא היא $25 לשנה, חידושים $40. ו-$99 קונים גישה דיגיטלית מלאה כולל נדידה חינם בארכיונים.

בדגימה של מהדורת אוגוסט, משימת העריכה מגיעה בצורה ברורה - נושאים גדולים אך פשוטים כמו איך קליפורניה התייבשה כל כך, לידים מרתקים, כתיבה נקייה ושימוש חזק בתמונות ובמידע-גרפיקה.

הדגשת הפתרונות ניכרת בצמד מאמרים על בדיקות מדעיות טובות יותר וסטנדרטים תחת כותרת המטריה 'בונים את לומד המאה ה-21'. הערות אחד המאמרים , כמעט בסוגריים 'אקלים פוליטי של חוסר אמון וציניות כלפי תחומי מדע מסוימים', בקונגרס, אבל אז חוזר להצעה לגרום לילדים 'לעשות יותר מדע', במקום להתווכח על הנקודה.

לאותה יצירה יש ראש מייצג מזמין של Scientific America:

נניח שרצית ללמד ילדים לשחק בייסבול או סופטבול. איך היית הולך לעשות את זה? גישה אחת יכולה להיות להושיב אותם ולהתחיל לשנן את כללי המשחק, את ממדי המגרש, את השמות והסטטיסטיקות של שחקני העבר, ועוד שלל עובדות. היית מפסיק ללמד אותם מעת לעת לעיין בחומר כהכנה למבחני הערכה רב-ברירה. התלמידים שגילו כישרון רב לשנן מספר רב של עובדות יכלו ללכת לשיעורי הצטיינות שבהם ישנן מספר גדול עוד יותר של עובדות. בסופו של התהליך, מבלי לצאת מהכיתה, עד כמה לדעתכם הילדים יוכלו לשחק בייסבול או סופטבול? יותר חשוב, כמה בכלל ירצו?

למה חשבנו שתהליך זה יעבוד עם הוראת מדעים לילדים?

התקנת המגזין היא החלק הקל יחסית, שיקף דיכריסטינה. 'כשהגעתי לכאן לפני 14 שנים, זה היה מספיק טוב לקבל תשובה אחת בפלטפורמה אחת.' אבל איטרציות דיגיטליות, שאותן האיצה כשהיא הפכה לעורכת הראשית ב-2009, משנות את המשחק כדי להבטיח ש'מותג אחד מדבר עם אנשים שונים במקומות שונים'.

הפיצוץ ליום השנה ה-170 מציע סיבה להרכיב מעין אוסף הלהיטים הגדולים ביותר, תוך הדגשת מאמרים כמו אחד על ניסויי התעופה של האחים רייט שסיינטיפיק אמריקן ריצה שנתיים לפני קיטי הוק.

אין סיבה לחשוב שהבאר של שאלות מדעיות מסקרנות וחדשניות יתייבש. האתגר של המגזין קדימה יהיה להמשיך לבחור היטב ולהסביר בבירור - ולנווט במבוך המודלים העסקיים שאפילו הפרסומים המבוססים מתמודדים איתו.