מנת יתר הרגה את בנך המפורסם. האם אתה מדבר עם הכתב?

תיקון: גרסה קודמת של טור זה התייחסה באופן שגוי לתזמורת הסימפונית של אורגון בתור הסימפונית של פורטלנד. זה גם אפיין באופן שגוי את עמדתו ומעמדו של הכנר המנוח, מרטי ג'נינגס. הוא שיחק בקטע הראשון, אבל לא היה הכיסא הראשון. המאמר היה צריך לתאר אותו כאחד הכנרים המוכשרים ביותר שגדלו בפורטלנד, לא המוכשר ביותר.
_____________________________________

דיוויד סטייבלר ידע שהוא לא דיבר אמת לחלוטין עם קוראיו. כשהקליד את המילים, 'הבודק הרפואי לא פרסם את סיבת המוות', היה סטייבלר בהקלה ומודאגת כאחד.

הפורטלנד אורגון מבקר המוזיקה הקלאסית כתב את ההספד של מרטי ג'נינגס, בן 32, כנר מדור ראשון בתזמורת הסימפונית של אורגון. אף אחד מהוריו של ג'נינגס לא רצה שהעיתון יפרט את סיבת המוות החשודה: מנת יתר של הרואין. מאחר שהפקידים טרם הכריעו בתיק, הקו הציע לסטיבלר פתח מילוט.

'זה היה קצת מוזר, ידענו, אבל לא יכולנו לומר' איך הוא מת, אמר סטייבלר השבוע בראיון טלפוני מה- אורגון חדר חדשות.

בסופו של דבר הגיש הבוחן הרפואי תעודת פטירה המתעדת את מנת היתר. וסטבלר שכנע את אביו של ג'נינגס, את חברתו ואת אשתו לשעבר להתראיין עבורם סיפור יותר מעמיק . האם, פולי ג'נינגס, נשארה נחושה. היא לא רצתה להשתתף בסיפור. בלעדיה, סטייבלר ידע שהסיפור שלו לא יהיה שלם. פולי ג'נינגס טיפחה את הכשרתו של בנה לאורך ילדותה ותיעדה את הקריירה המקצועית שלו.

ובכל זאת, האינסטינקטים הנרטיביים שלו אמרו לו שהסיפור היה משכנע. מוזיקה קלאסית והרואין אינם מוזכרים לעתים קרובות באותה נשימה. ג'נינגס היה אגדי בפורטלנד, אחד הכנרים הטובים ביותר שגדלו אי פעם בעיר. כשסטיבלר המשיך בסיפור, הוא למד יותר על הרואין ומכורים מרוב כתבי המשטרה. הוא ביקר במרפאות מתדון ונסע בסמטאות האחוריות שג'נינגס חיפש אחר סמים.

ביום ראשון אחר הצהריים, יומיים לפני שהסיפור שלו היה אמור להופיע, הוא התקשר לביתו של פולי ג'נינגס, כדי 'להתריע בפניה על הסיפור'. הוא אמר לה שהוא מתכנן להציג דיוקן מלא ככל האפשר של מרטי ג'נינגס.

'איך אתה יכול לעשות את זה מלא בלעדיי?' היא שאלה.

'אפשר לבוא לדבר איתך?' שאל סטייבלר. 'היום?'

היא הסכימה ובאותו אחר הצהריים הכתבת והאם האבלה בילו יותר משעתיים בסקרנות באלבום ובאלבומי תמונות.

'היא התלהבה מאוד לגבי המוזיקה של מרטי, התמכרות לסמים, הרבה פרטים. אני מניח שהיא הרגישה אם זה עומד לקרות...'

ובכל זאת, סטייבלר ידע שהאם היא משתתפת בעל כורחו. אם היא הייתה יכולה להטיל וטו על רעיון הסיפור, היא הייתה עושה זאת.

'כל הזמן חשבתי, 'מהן הזכויות שלה?'', אמר. 'זה לא גרם (לראיון וכתיבת הסיפור) להרגיש קל. זה היה ממש קשה'.

מההתחלה, סטייבלר אמר שהוא מודע למרכיבים הסנסציוניים של הסיפור והתרחק מהם. לאחר כתיבת ההצהרה, סטייבלר אמר כי הוא חושב שהסיפור יהיה על האגרה שהכישרון גובה מצעירים מוכשרים במיוחד. אבל ככל שהדיווח העמיק יותר, כך הוא לא הצליח לגבות את הטענה הזו.

'ניסינו מאוד להיות שקופים לגבי מה שלא ידענו', אמר. 'אמרנו דברים כמו, 'לעולם לא נדע מה שדים רדפו אחרי מרטי'.' בסופו של דבר, הסיפור הוסגר כסיפור על אדם שחי בקיצוניות.

בזמן שסטיבלר והעורך שלו, ג'ק הארט, עבדו על הסיפור, עורך אחר עצר והודיע ​​שהחבילה שוקלת את המשבצת המרכזית ב-A1.

'הייתי אמביוולנטי לגבי A1. מבקרי מוזיקה לא מרבים לצאת בעמוד הראשון. מצד שני, לא באמת רציתי לעשות סנסציוניות בסיפור הזה', אמר סטייבלר. 'אמרתי 'אם זה הולך להיות החלק המרכזי, בואו נשחק פחות מהכותרת. אנחנו לא יכולים לפאר את זה.''

במהלך אותה שיחה החליטו העורכים על הכותרת: 'בשני עולמות'. (הסיפור פורסם ב-5 באוגוסט ואינו זמין עוד בחינם באינטרנט.)

הסיפור עורר הרבה תגובות. מכורים התקשרו והודו לסטיבלר על רגישותו. אמהות התקשרו לדבר על הילדים שלהן שנאבקים בסמים.

פולי ג'נינגס לא הייתה מרוצה. היא הייתה המומה לראות את הטרגדיה של בנה כה גדולה בעמוד הראשון. למרות שהיא הסכימה שהוא מדויק וכתוב היטב, היא פקפקה בערכו של הסיפור. גם חברתה של ג'נינגס דיווחה שהיא לא מרוצה מהסיפור. היא חשבה שזה לא הצליח ללכוד את ההרס שהרואין גורם ובמקום זאת האדיר את השימוש בסמים. אורגון העורך הציבורי מייקל ארייטה-וולדן מאוחר יותר תיעדו את תלונותיהם בטור .

סטייבלר מתאר את עצמו כבן אדם שלעולם אינו בטוח בהחלטותיו. קריאת הטור של העורך הציבורי שלחה אותו לרמה חדשה של ניחוש שני. 'היה קשה מאוד לקרוא שפולי נחרדה'.

הטור של ארייטה-וולדן חקר את המתח בין הפרטיות של הפרט לבין החופש של עיתונאי לספר סיפור. נתפס באמצע הוא המקור שלא רוצה, הסביר הטור.

'חשבתי בהתחלה שאולי יש לי כמה זכויות', אמרה פולי ג'נינגס לארייטה-וולדן. 'וכנראה שהזכות היחידה שהייתה לי הייתה לא לדבר.'

אולי זה נכון בעולם המשפט. אבל למקורות, גם כאלה שאינם רוצים, יש זכויות בתהליך העיתונאי. יש להם את הזכות לשיחה אדיבה ומנומסת. זכותם להשמיע את טענותיהם בפני העיתונאי. יש להם את הזכות להשתתף באופן מוגבל, לקבוע באילו נושאים הם מדברים ובאילו הם שותקים.

בעבודה עם אנשים פרטיים, עיתונאים מחויבים להציג בפני מקורות שאינם רוצים חלופות רבות ככל האפשר. לפעמים עיתונאים טועים בפעולה של מתן בחירות למקורות בוויתור על עצמאות עיתונאית. השניים לא צריכים ללכת יד ביד.

סטייבלר כמעט לא נראה ככתב הבולדוג הסטריאוטיפי שדורס את מקורותיו במרדף אחר חוט טוב. הוא עשה כמיטב יכולתו להראות אכפתיות ודאגה לפולי ג'נינגס.

הוא מסכים כעת שבנוסף לספר לפולי ג'נינגס מתי הסיפור עומד לרוץ, הוא היה צריך להזהיר אותה היכן ואיך זה ייראה. 'ההשפעה של סיפור A1 הולכת להיות די מכריעה.'

הכתב והעורך שלו יכלו לשקול יותר הפעלת סרגל צד או תיבת מידע עם משאבים למכורים. אפילו בני המשפחה המוכנים השתתפו כי קיוו שאחרים ילמדו מהסיפור שלהם. הארט, עורך הסיפור, טען כי הכללת מידע זה יגרע מכוחו של הנרטיב. עם זאת, זה לא הגיוני להבטיח למקורות שסיפור ימלא את הצורך שלהם לחנך אחרים, ואז לא לספק לקוראים מידע על משאבי קהילה, כי זה גורע מהמטרה של חדר החדשות ליצור נרטיב טוב.

היותו הנושא של הטור של העורך הציבורי נתן לסטיבלר טעימה מהניסיון של פולי ג'נינגס.

'אני חושב שאני בסדר עם זה עכשיו. אבל זו תחושה מאוד לא נוחה', אמר. 'כי לא הייתי בטוח שעשינו את הדבר הנכון מלכתחילה. אז כדי שמישהו יחזור וינחש שנית...

'אני מקווה שלעולם לא אצטרך לכתוב עוד סיפור כזה.'